הפמיניזם ואני – שיחה קשה

הייתי בגלות הכתיבה כי עברתי תקופה קשה, ולכשיצאתי ממנה שקעתי בלימודים. היום עלה מול עיניי משהו שבהגדרתי הוא קשה, כי הוא עומד בסתירה לאמונה בסיסית שלי באדם כאדון לגורלו.

קראתי היום את הכתבה הזו ב"הארץ".

אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, די להיפך. לא חושבת שנשים צריכות לקבל זרקורים מיוחדים כי הן נשים. בפועל אני בעד שירות חובה תלת שנתי. אני בעד שיוויון בשכר, בחופשות הלידה, בקונספט "משרת אם" לגברים ועוד ועוד.

Having Said That.

לפני כ-19 שנים, חוויתי הטרדה מינית. הייתי עם המשפחה בגינה ליד הבית, והלכתי לברזייה לשתות מים. ליד הברזייה ניגש אליי גבר מבוגר ושאל אותי איפה אפשר להשתין. בגיל 4.5 לא הכרתי את המילה, אז שאלתי מה זה. מפה לשם, הוא שלף את איבר המין שלו. אני די בטוחה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר מין זכרי, להוציא את זה של אחי הקטן (אז בן שנה). בראש שלי יש תמונה מעוותת של האיבר, הוא זכור לי כענק וחסר צורה. מוח של ילדה. הוא שאל אותי אם אני רוצה לגעת. אמר  לי שזה חם.

כבר בגיל 4.5 ידעתי להגיד לא.
אמרתי לא ותודה, ורצתי מהר מהר לאמא שלי, שהייתה מספר מטרים ספורים ממני.

Having Said That.

אונס. זו לא מילה שצריכה להיזרק בקלות. אני מכירה מספר מועט של נשים שעברו אונס ולבי איתן. אין בעולם לגיטימציה לאונס, הטרדה מינית וכל פגיעה אחרת על רקע מגדר ו\או נטייה מינית או כל דבר אחר.

לפני 8 שנים, התחלתי לפקוד באופן קבוע את אולמות קולנוע "כוכב" ברמת השרון, בין שישי לשבת ב-00:30. הגעתי כי חברה שלי הביאה אותי. בתיכון לא ממש מצאתי את עצמי בין כל הקליקות והחבורות. ברוקי תוך זמן קצר הרגשתי כמו בבית, בלי תנאים ובלי התנצלויות. הנה, תמונה:

קיבלתי דף חלק. בזכות הסרט, האנשים, ההוויה של המקום התפתח הביטחון העצמי שכה חסר לי לפני. שם העזתי ועליתי על במה לראשונה בתפקיד ראשי. קיבלתי בחסד הזדמנות להקים קאסט של אנשים נהדרים, שרובם מלווה אותי עד היום. רוב האנשים שהכרתי היו בשנות התיכון, בטח לא תקופה בה סקס היה נושא חדש ולא מוכר.

אין ולא היה לי גוף של דוגמנית ביקיני. למרות ה"תרבות", מעולם לא הרגשתי שמתייחסים אליי כאל חפץ, ולא קיבלתי תחושה של ציפייה שאעשה דברים פשוט כי אני שם וזה הנוהג. לא דחפו לי לשונות שלא בהסכמתי, ובטח ובטח שלא חוויתי שם *משהו* בהיבט מיני עם אדם זר בן 40. מרצוני ומבחירתי.

כן חוויתי הרבה חוויות מעצימות אישית, הופעות מדהימות, גילויי כישרונות נדירים ושיחות עם אנשים נהדרים . בן זוגי, שיבדל לחיים ארוכים, רוצה לציין שאמרו לו "לא" מספר רב של פעמים ברוקי. היום, חלק מאותן נשים הן חברות מאוד טובות שלו.

ונחזור לסוגיית האונס.

מתוך הכתבה ב"הארץ" באינטרנט

אני לא מזלזלת באדם שאומר שהוא נפגע. אני מסכימה עם הגישה שאומרת שצריך למנוע מאנסים לאנוס, ולא לטפל בלבוש הנשים שנופלות קורבן לאנסים. אני גם בטוחה שכל אישה מגיבה אחרת לסיטואציות בהן היא מופתעת ונאלצת לעשות דבר מה ללא רצונה. יש כאן אלמנט של בושה. ייתכן שזה גם הודחק פסיכולוגית ועלה עכשיו, שנים לאחר שקרה.

אבל חברים, לא מדובר בפינה חשוכה. לא מדובר בגינה שבה את מרוחקת מההורים ומהחברים.

קרה מקרה בצבא שהובא לידיעתי מצב שבו אדם א' נגע באדם ב', ללא הסכמתו, בבדיחות הדעת. אדם ב' לא עשה מזה ביג דיל ולא התלונן, למרות שבאותו רגע הוא התעצבן מאוד. העליתי את הנושא למפקד היחידה, אדם א' קיבל נזיפה והייתה סצינה מאוד מביכה לכל הגורמים. אבל לפחות זה לא טואטא מתחת לשטיח.

חברה שלי שהייתה מספרת לי שהיא נפגעה מפעולה של מישהו? הייתי דואגת להתלונן במשטרה בעצמי. ואני יודעת שאני לא היחידה בקהילה שהייתה נוהגת ככה.

אני רוצה להגיד שזו לא הייתה הנורמה בקהילה שלנו. הנורמה הייתה שכל אחד מגדיר את הגבולות שלו, ומציג אותם בפרהסיה.
הפוגע אף פעם לא חף מפשע, אבל איפה האחריות שלנו על עצמנו? מה שונה בכל קבוצה אחרת של אנשים?
בזה שהן לא עשו עם זה דבר, הן הפכו את זה לדבר שמקובל עליהן.
ופה חשדתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *