סיפורים מבית החולים

מצבים מאוד קיצוניים מוציאים ממני כמויות מפתיעות של מילים. אז הנה, בעודי יושבת באיכילוב, אחת בלילה, בחושך, מתחשק לי לכתוב. כמה מוזר.

#1: סבתא שלי
הבדיחה הקבועה על יוצאי ברית המועצות וסבתות ידועה – תמיד יש סבתא בסלון. ובכן, זה נכון גם אצלנו, אבל יש לה כבר שנים חדר משלה.
סבתא שלי גידלה אותי. כשעלינו לארץ, היא כבר הייתה בפנסיה ויכלה להשאר איתנו בבית, להכין לנו אוכל, לוודא שאנחנו עושים שיעורים ולהקנות לנו תרבות ודרך ארץ (רוסית) בכללי. חוץ מזה, סבתא ואני היינו רואות מלא טלוויזיה ביחד. סבתא אהבה טלנובלות, וראינו כמה עונות של בובה פראית וטלנובלות ארגנטינאיות ביחד. בדיבוב רוסי, כמובן.
סבתא היא גם אחת הנשים העקשניות ביותר שאני מכירה. רק היום החלטתי להוריד לה את הגומיה מהשיער, והיא ישר נזעקה שהיא נראית פרועה ואני צחקתי, שבגיל 94 היא עדיין חסרת בטחון לגבי איך שהיא נראית כשהיא יוצאת מהמיטה.

אני עם סבתא בבית החולים, היה לה קשה לנשום ובגיל הזה לא משחקים משחקים. כל איש צוות שנתקלתי בו אמר שהם בשוק, שאישה בת 94 לא לוקחת שום כדורים. הם לא ראו דבר כזה.
אבל סבתושו שלי, סבתא גליה, היא אישה מדהימה. היא מצחיקה, רגישה, עקשנית ואוהבת. תמיד ממטירה עליי נשיקות וחיבה. הקצינה הראשונה במשפחה, סרן בצבא האדום ורופאה, שטיפלה במאות אנשים במהלך חייה, מפצועים בשדה הקרב ועד למבוגרים בקליניקה שלה. סבתא תמיד ידעה מה לעשות ומה להגיד לי. כזאת היא, חכמה.

בשנים האחרונות סבתא איבדה חלקית את השמיעה. התרחקה מהטלוויזיה והסתגרה בתוך עצמה. לתקשר איתה היה קשה, כי נראה שהיא לא לגמרי מחוברת למה שקורה סביבה. אבל גם אנחנו לא התאמצנו מספיק. היום, בבית החולים, סבתא פטפטנית בצורה כמעט משונה. סיפרה לי כל מיני דברים, שאלה שאלות והתעניינה כמו שהיא לא התעניינה שנים. אולי זה החולי ושינוי הסביבה הפתאומי, אבל ישבתי איתה עם דמעות בעיניים – היא שם. הכל לגמרי שם. זה לא הגיל, זה התרגיל.

#2: רפואה

אחד הרופאים שבדק את סבתא היה סטודנט בשנתו החמישית. אמא שלי שאלה אותו איזו שאלה על תוצאת בדיקה, והתחלנו לקשקש על סיבות ואבחנות. שאל אותי – הגם את סטודנטית לרפואה? אמרתי שלא, רק ביולוגיה (ומדעי המחשב, אבל למי אכפת מזה?).
אמר לי – על המסלול הארבע-שנתי שמעת?
שמעתי גם שמעתי, עניתי לו. הרי ידוע לכל שקריירה אלטרנטיבית #2 שלי היא רפואה!
צחק הסטודנט ואמר – בסוף תהיי רופאה.
צחקתי ועניתי לו – בסוף אהיה מורה. מצחיק שלמעשה, אני מורה כבר עכשיו.
אמר הסטודנט, שכל מי שיכול להיות רופא צריך להיות רופא. אני מבינה למה הוא חושב ככה, אבל יש עוד הרבה תפקידים בעולם שיכולים לעזור לאנשים.

הוא המשיך לנסות לזרוק טיעונים בעד רפואה ואני בשלי, שום רפואה לא תהיה פה. את התואר הראשון עוד לא סיימתי, למי יש זמן או כח ללמוד עוד המון בשביל לעבוד מלא שעות ועל הרגליים. האמת היא שזה מעניין אותי, אבל לא מספיק. אני יודעת שאני אעשה טוב גם במקומות אחרים.

#3: לפני שינה

כשהייתי קטנה, רציתי להיות רקדנית. ואז מתכנתת, ואז פסיכולוגית, ואז עובדת סוציאלית, ואז ביולוגית (מיקרוביולוגית, למען האמת). אני לא יודעת מה אני היום אל מול כל זה, או איך אפילו להגדיר את מה שאני עושה עכשיו. אבל בינינו? הכותרות לא באמת משנות. מה שחשוב זה להמשיך קדימה, להתפתח, ללמוד מיום ליום ולהיות טובים יותר במה שבחרנו להיות טובים בו.

לילה טוב.

2 תגובות על הפוסט “סיפורים מבית החולים

  1. לילה טוב ואני שמחה שכתבת.

    מקווה שהבריאות המדהימה תחזור לעמדת הכוח והפטפטנות תישאר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *