על הלידה

היום יעברו שמונה שבועות מהלידה, ועד עכשיו לא באמת התפניתי לסכם את המאורע הזה. התחלתי לכתוב את סיפור הלידה הזה כבר חמש פעמים, הפעם מתכוונת לסיים.

אמ;לק – א.ב. רבל נולד ב-21.8, שבוע 40+6, 16 שעות מתחילת הצירים ועד ליציאתו, אפידורל זה חשוב לשפיות וגם חוש ההומור של היולדת, היה מספיק חיובי שאהיה מוכנה לעשות את זה שוב. תוכנית לידה היא פנטזיה. אל תקראו הלאה אם פרטים רפואיים דוחים אתכם. הנה gif כדי להפריד בין החלקים. מובטחות תמונות חמודות בהמשך.

bumpies

לפני

יש לי סבלנות, אבל אני שונאת לחכות. במיוחד כשהדבר הזה שאני מחכה לו עלול לקרות בכל רגע. ה-due date המקורי היה ה-15.8. ה-due date של האולטראסאונד הראשון היה ה-18.8. ב-18.8 הייתי עצבנית, עייפה ועצובה. רק רציתי שזה יקרה כבר. הרגשתי עוד ועוד צירונים, לא משהו סדיר למרבה הבאסה. הטיסה חזור של אחי התקרבה מרגע לרגע, וממש רציתי שהוא יפגוש את האחיין שלו.
ב-19.8 הלכנו למעקב הריון עודף באיכילוב, שם אמרו לי שני רופאים אחרי מישושי בטן שהוא צפוי לשקול 3800-3900. וואו. זה משקל הלידה של אחי, וממש לא רציתי להגיע לזה. המחשבה על דחיקת דלעות מהואגינה מפחידה קצת יותר מאשר המחשבה על דחיקת אבטיחים.
בערב ה-20.8 יצאנו לאכול עם ההורים שלי. תוך כדי האוכל, אני מרגישה אותו זז בבטן שלי, קצת יותר מהרגיל בשלב הזה. על השולחן הונח איזה סלט עם פלפל חריף. אכלתי שתי חתיכות בשביל לשעשע את עצמי במחשבה שאולי זה יעזור (עיין ערך פוסט קודם ודברים מטופשים שנשים עושות כדי לזרז את הלידה). זה לא היה טעים, אבל סיפק קצת שעשוע – מצרך מאוד נחוץ בימים ההם.

בבית

כמעט כל יום אמרתי שאולי היום זה היום. נמאס לי מה"זאב זאב" הזה, אז כשחזרנו מהמסעדה, לא אמרתי כלום. והנה, 02:30 בלילה ואני מתעוררת עם כאב בטן. לא חריג בימינו, השבועות האחרונים הרגישו כמו קלקול קיבה מתמשך. ביקור קצר לשירותים ובחזרה למיטה. הצלחתי להרדם שוב לכמה דקות ואז שוב, כאב בטן. עוד גיחה לשירותים ועוד לישון. כאילו, לנסות לישון, כי בשלב הזה כבר הרגשתי שזה חריג ולא משהו שחוויתי קודם. "כשזה זה, את תדעי" היה המשפט שליווה אותי בשבועות האחרונים. בשלב הזה שלפתי את הטלפון ואת אפליקציית תזמון הצירים שהורדתי מבעוד מועד והתחלתי לתזמן. סימסתי גם לבסטי שבניו יורק (כי מי עוד ער לקראת 4 בבוקר) "הלילה בתוכניתנו – צירים או גזים כגורם לחוסר שינה. הישארו עמנו!", כי עוד לא ברור מה זה וחבל להעיר את יוגב. תוך חצי שעה כבר הבנתי שזה העניין ויוגב התעורר, עדין במיטה. בינתיים אני עם צירים קצרים כל רבע שעה-20 דקות, כבר יושבת על כדור הפיזיו בסלון בכיף שלי.
בחמש בבוקר יוגב עבר לסלון. בגיחה אקראית לשירותים ראיתי דימום קטן, מסתבר שיצא הפקק הרירי המסתורי. כנראה שהלידה הזו באמת תקרה.

contractions1

הצירים נהיים יותר ויותר סדירים, יוגב יוצא עם הכלבים ואני ממשיכה בסבבה שלי על הכדור, מתרגלת תנוחות מהפילאטיס והיוגה ואומרת לעצמי שעד כה, הכל סבבה. ואללה, אני מסוגלת לזה. משיחה בטוויטר הגעתי ללשמוע את "לכל אחד" של שלומי שבת תוך כדי סיבובי אגן על הכדור. בסביבות שש וחצי מתחיל הדיון על הנסיעה לבית החולים, כשכבר יש צירים של דקה כל כ-5 דקות. כמו שאמרו לי תמיד, עדיף לחכות בבית כי גם ככה ישלחו אותך להסתובב עם פתיחה קטנה מדי, אז החלטנו שאם ממשיך ככה – נצא עוד שעה, וכך היה.
07:30 ואני עומדת ליד הרכב ומחכה שיוגב יתקדם קצת (כדי שאוכל להכנס. חבית. הייתי חבית.), מרגישה מבול חמים בפלג הגוף התחתון.  ירדו לי המים שניה לפני שנכנסתי לרכב ואני מנופפת ליוגב בהיסטריה מהולה בצחוק, כי כפרות על הריפוד.  נסיעה מחולון לאיכילוב, 07:40 בבוקר יום א'… מלא פקקים. להעביר צירים בפקקים.. ובכן, לא פיקניק, אבל עדיין נסבל והמשכנו להשתעשע מהעניין.

בבית החולים

הגעתי למיון יולדות באיכילוב וקיבלו אותי די מהר. גילינו שהמים שירדו היו מקוניאליים (חירבן ברחם, קורה בדרך כלל בהריונות עודפים). חיברו למוניטור וראו צירים סדירים, אבל פתיחה 2. בכל מקרה העלו לחדר הלידה כי זה הנוהל עם מים מקוניאליים. מקבלת אותנו אחות ש.. איך לומר? ניכר שהיא כבר ראתה את הכל ולא לגמרי עניינו אותה. ביקשתי כדור פיזיו כדי קצת לזוז בזמן הצירים (כמו שתכננתי בתוכנית הלידה) והודיעו לי ש.. לא יקרה. ברגע שהמים עכורים – אין מה לעשות, אני צריכה להשאר על המיטה ומחוברת למוניטור.
בואו נדבר על המוניטור הזה רגע. אני שמעתי שבאיכילוב יש מוניטורים אלחוטיים ומתקדמים, אבל המוניטור שהייתי מחוברת אליו היה כה מחורבן שכל תזוזה קטנה שלי גרמה לדופק של העובר להיעלם מהרישום, והצירים שלי? הם בכלל לא נספרו שם. אני מתפתלת מכאבים והמוניטור be like עסקים כרגיל.
באה רופאה לבדוק ואמרה שהפתיחה כבר 3, ואפשר להתקדם לכיוון האפידורל. עכשיו, בשלב הזה (10:30) אני כבר מתזמנת צירים ארוכים כל 2-3 דקות. כואב מאוד. להעביר צירים בישיבה על מיטה זה לא כיף גדול, אבל יוגב עושה לי מסג' בגב התחתון וזה עוזר ברמות על. תוך כדי ציר אני מסובבת את פלג הגוף העליון ועושה קולות המהום. התרכזתי בקול כדי לא להתרכז בסבל. כעבור כמעט שעה וחצי של כאבים וצירים, מגיע מנהל מחלקת ההרדמה ביולדות לתת לי אפידורל. הוא ניסה להצחיק אותי עם בדיחת ה- See Sharp המפורסמת (יענו C#), והופתע שהכרתי את הבדיחה ולא צחקתי במיוחד. יוגב יצא החוצה ואני התכוננתי לאפידורל. להשאר ללא תנועה בזמן ציר זה סיוט. לדעתי זה היה החלק הכי קשה בכל הלידה הזו. כאב פצצות ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בשביל להקל על הכאב.
האפידורל השפיע, אפשר להרגע ולאכול משהו.פוסט-אפידורל

האפידורל עמעם את הכאב מאוד, וזה היה נחוץ. יכולתי לנוח קצת ולהרגע, להסתמס עם חברים ולעדכן במצבנו. אמא שלי גם הגיעה באיזשהו שלב. האווירה הייתה טובה.
כל הרוגע הזה גרם לכך שהצירים הואטו מאוד. פייר, לא מיהרתי כל כך. ההאטה אל מול הכאב של קודם? האטה. לגמרי האטה. אבל מה עושים כשיש האטה? זירוז! אדוני צריך לצאת משם כבר. אחרי ירידת מים כבר לא משחקים. קיבלתי 3 זירוזים של פיטוצין. 12:30, 13:30 ו-15:30. ב-13:30 כבר הייתי בפתיחה 9.5, שלדעתי קרתה עוד לפני שהכניסו את האפידורל.
לבסוף, באזור 15:00 הייתי בפתיחה מלאה. ווהו! אז.. אפשר ללדת כבר? יוגב הפנה את מבטו אל עבר האגן שלי ואמר "Mellon!" (Speak Friend and enter). כנראה שהילד לא בקיא באלפית, כי שום דבר לא קרה.
לשמחתי התחלפה האחות למישהי הרבה יותר סימפטית, היא גם נראיתה פחות עסוקה בעצמה ויותר בעניין של ליילד אותי. ניסיתי לדחוף קצת, אבל היא אמרה שזה עוד לא הזמן, ושהשלב הזה (שלב המעבר שבו היצור מתברג באגן) צפוי לקחת כ-3 שעות. טוב, נמתין. בינתיים אבא ואחי הגיעו וחדר הלידה הפך למפגש משפחתי משעשע לפרקים אם כי קצת עמוס לטעמי. ברקע שמענו מישהי אחרת יולדת בצעקות אימים. תוהה אם גם אני אצרח כשזה יגיע. לקראת 16:30 אמא הלכה לעבוד מעבר לכביש, אמורה לסיים תוך שעה וחצי ולחזור בשבע. אנסה לא ללדת בלעדייך, אבל לא מבטיחה כלום. קצת מיציתי פה.

waiting
ב-17:30 אני מתחילה להרגיש את הצורך לדחוף. קוראים לאחות והיא אומרת שזהו, הגיע הזמן. מביאים גם רופאת ילדים לכל מקרה (בגלל המים המקוניאליים). בהתחלה אני מנסה להרפות את רצפת האגן כמו שלימדו אותי בפילאטיס. האחות, מצידה, אומרת שזה לא יעיל ואם אני רוצה שהוא יצא – אני צריכה לדחוף. להפעיל את שרירי הבטן, הירכיים והתחת. אוקיי, אפשרי. מנסה לתפוס את הרגל הימנית ולמשוך אליי ולא מצליחה להרים אותה. האפידורל שיתק את רגל ימין יותר מאשר את רגל שמאל. יוגב תפס פיקוד על רגל ימין ואני על רגל שמאל ו.. דוחפים. באיזשהו שלב נכנסה גם עוד מישהי (אחות או רופאה, אין לי מושג) שאמרה לי לתת קונטרה למרפק שלה, ולחצה לי את המרפק לבטן. זה היה די אפקטיבי.
האחות ויוגב מעודדים אותי ואני לוחצת בטירוף שלי. לא הרגשתי צורך לצעוק בכלל. נראה שאני עושה עבודה טובה כי בין ציר לציר, הוא מתקדם כלפי היציאה. מתוך הליטר של שמן השקדים שהבאנו, נשפכו כמויות מכובדות. האחות גם אמרה משהו כמו "וואו, יש פה הרבה מקום". OMG. באיזשהו שלב האחות מודיעה לי שהראש שלו בחוץ ושואלת אם ארצה לגעת. ובכן, כשראיתי את העונה האחרונה של "בייבי בום", נתקלתי בעניין הזה – מיילדות שואלות אם היולדת רוצה לגעת בראש. זה נראה לי הדבר המגוחך בעולם – למי יש זמן לגעת בראש? תוציאו אותו כבר!! אממה, לדחוף כשאין ציר זה די counter-productive. אז בסדר, ניגע בראש. חוויה סוריאליסטית לחלוטין. זה רך.
עוד לחיצה אחת, שלאק-לאק-לאק (קולות של משהו חלקלק עושה את דרכו החוצה) והיצור הקטן והחיזרי הונח על החזה שלי בעודו צווח.

אי שם, מחוץ לחדר, יש מחיאות כפיים וזעקות "כל הכבוד".

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

בכי, אושר, בכי, נשיקות ושמחה רבה.
שוקלים את היצור ומגלים שהוא בסך הכל שוקל 3.2 ק"ג. לא ממש דלעת. השליה יצאה מהר והייתה שלמה. אבא ואח נכנסים להגיד שלום לקטן ויוצאים כדי שימשיכו לטפל בי. קיבלתי עוד פיטוצין לכיווץ הרחם והתחילו במלאכת התפירה. אחות תופרת, אחות מסתכלת ורופאה מדריכה. לקח די הרבה זמן על תפר אחד פנימי אבל יאללה, זה לא שהייתי בלחץ ללכת לאנשהו. גם לא ממש יכולתי לקום עדיין.
ניסיתי להניק קצת בחדר הלידה, אין לדעת אם זה באמת עבד – הילד היה עייף וגם אני. לקחו אותו לתינוקיה ואותי למחלקה, ואז הגיע הסושי שחיכיתי לו חודשים רבים.
ירדתי מהמיטה באזור 22:00 וגיליתי שקצת קשה ללכת אחרי לידה, אבל אפשרי. אחרי המקלחת-הסופר-הכרחית-פוסט-לידה הלכנו לבדוק מה שלום ילדוני בתינוקיה. כמובן שהוא ישן שנת ישרים, אבל אחרי כמה דקות איתנו החל להתעורר. ניסיתי להניק, לא בטוחה אם משהו קורה שם באמת, אבל הוא נרדם בחזרה. לקחתי אותו לתינוקיה לבדיקת רופאה שציינה שהראש גדול אבל בנורמה. מוכר לי מאיפשהו. אמרתי לאחות להעיר אותי כשירצה לאכול והלכתי לישון. כמובן שהוא התעורר פחות משעה אחרי שנרדמתי ורצה לאכול. ניסיתי להניק שוב אבל הוא כל הזמן התנתק ובכה. מוכנה מראש לאפשרות שלא אצליח להניק, לקחתי תמ"ל (תחליף מזון לתינוקות) מהאחות ונתתי לילדוני. אכל, שבע, נרדם.

קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים. נבדקתי ע"י רופא ואחות והכל בסדר. מדממת כמו חיה פצועה אבל זה תקין, מסתבר. מזל שיש תחתונים חד פעמיים. לקחתי את ילדוני מהתינוקיה בעודו ישן וישבתי לאכול ארוחת בוקר. יוגב הצטרף והתכרבלנו יחדיו במיטת בית החולים. יועצת הנקה הגיעה לחדר ואמרתי לה שאני חושבת שאין לי חלב, הרי ילדוני לא הצליח לשבוע עד שנתתי לו בקבוק. היא נתנה כמה לחיצות מהירות על הציצי ויצא משהו! זו הפעם הראשונה שראיתי את החזה שלי מפיק משהו. טוב לדעת. היא הודיעה לי שבלילה הבא אני לא אשן כי קפיצת גדילה והוא יצטרך לינוק נון-סטופ. נשמע נהדר. לא מבטיחה כלום.

קיבלנו טלפון שהחדר במלונית מוכן. בדרך למלונית נכנסנו למשרד הפנים בשביל לתת לו את שמו – אילון בנימין. אילון. אילוני. אילונים, אילונימי, אילונושו. נושו. נושנושו.Ey1

במלונית

המלונית של איכילוב נהדרת. לקחנו את הסוויטה (50% החזר ממכבי שלי, כבר אמרתי?) וזה היה מדהים. החדר נוח בטירוף ויש מקום לארח. התינוקיה יותר קטנה ויש יותר צוות מאשר במחלקה, והצוות היה ממש מקסים. היו גם הדרכות לגבי רחצה, בטיחות וטיפול כללי בתינוק. אני שמחה מאוד שקיבלנו אותן, אם כי הרגשתי שאני יודעת הרבה מזה. והאוכל. אוי, האוכל. עוד יומיים בהם לא הייתי צריכה לדאוג לאוכל בשביל המבוגרים והוא היה פשוט מצוין. יוגב בילה את רוב היום איתנו, אבל המשיך לנסוע הלוך-חזור בשביל לדאוג לכלבים. באחד הימים הוא גם הביא בגדים שלו הביתה, כדי שיתרגלו לריח.
במלונית ביקרו אותנו די הרבה, וזה היה כיף ומרגש. לפעמים השתמשנו במבקרים בתור ביביסיטר בשביל לשבת לאכול ברוגע. הוא עבר המון ידיים והיה מאוד נוח וישנוני על כולם.

EywZu

מיום ליום הרגשתי יותר טוב. עדיין היה קשה ללכת, אבל בהמשכתי לנסות להניק ונראה שזה יחסית מצליח, במהלך היום הוא היה ממש רגוע. כשיוגב לא היה, ביליתי די הרבה בחדר ההנקה וכבר התפתחה לה שם אחוות נשים מניקות. בלילות הרגשתי שאני חייבת לישון והאחיות נתנו לו תמ"ל. הזכרתי לעצמי שהילד צריך אמא שפויה וזה חשוב יותר מאמא מניקה. נתנו לילד מוצץ בלילה, הוא היה מבסוט לגמרי וזה עזר לו לישון.
יום לפני שחזרנו הביתה הלכתי ליועצת ההנקה של המלונית. היא בישרה לי שאני בשליש הרביעי של ההריון והציצי זה חבל הטבור החדש. כשאמרתי שאני לא רוצה שהציצי יהיה מוצץ, היא הודיעה לי שטעות בידי, ושציצי זה מוצץ. היא גם אמרה שאסור לתת מוצץ או בקבוק עד גיל חודש כשתתבסס ההנקה, כי לילד יש בלבול פטמות והוא לא ינק טוב. היא גם אמרה שיש לו לשון קשורה. בקיצור: תניקי, תניקי ותניקי. הילד מצייץ? תניקי. הוא מחייך? תניקי. השעה בשעון מתחלקת ב-2? תניקי. נמאסה עליי מזמן הפרופוגנדה בנושא ההנקה, אבל לא היה לי כח להתווכח איתה. היא כן נתנה לי כמה טיפים שהתגלו כחשובים, אבל כמו שכבר חוויתי קודם, הם היו בתערובת מרגיזה של הטפות. הפטמות שלי כאבו והיו פצועות ובכלל חשבתי שזה לא ימשיך עוד הרבה. בבית היה מספיק תמ"ל וכמה סטים מכובדים של בקבוקים, וגם הצטיידתי בתמ"ל מבית החולים.
שלושה ימים אחרי הלידה, והגיע הזמן לצאת הביתה. קיבלנו תדריך מקיף מהאחות לגבי המשך מעקב רפואי (הילד צהבהב ועוד דברים שגרתיים), שמנו אותו בסלקל ויצאנו לחיים האמיתיים.EySalKal

שוב בבית

הגענו הביתה והתחלנו עם השגרה הביתית. יותר מדי זמן בבית ברצף לא עושה לי טוב. הימים קצת מתערבבים בלופ האינסופי שבין האכלה, החלפת חיתולים והרדמה. אנחנו משתמשים ב-Baby tracker הנהדרת בשביל לעקוב אחרי העניין. בין לבין יש גזים ובכי, אבל לא הרבה. עושים מאמץ להבין מה הוא באמת צריך, הוא הרי לא בוכה סתם. הוא העתק מוחלט של יוגב, חוץ מהראש הענק.

עזרה פיזית בבית זה הדבר שהכי הייתי צריכה בזמן הזה. יוגב דאג להכל סביבי ואני יכולתי להתרכז בילדון ובמנוחה. אני אוהבת אותו כל כך. ההורים שלי שגרים במורד הרחוב היו פה כל הזמן ועזרו (ועוזרים) המון. חברים יקרים המשיכו לבקר אותנו, וזה היה מצוין לשפיות שלי. אני מארחת ממש גרועה בתקופה הזו, מקווה שיסלחו לי.

באורך פלאי, מאז שהגענו הביתה – ההנקה הסתדרה והפכה להיות פעולה שגרתית ו.. יעילה. אני לא רואה בזה קסם או דרך מדהימה וייחודית להתחבר לילד. הוא עולה במשקל וזה מה שחשוב פה. אם זה היה קשה יותר, לא הייתי עושה את זה. החלטתי שכל עוד אני בבית וזה ממשיך ככה, אמשיך עם זה. זה חוסך כסף והתעסקות עם בקבוקים ואבקות. ברגע שזה יהיה עול, מתיש או כואב – יש תמ"ל.

מישהו אמר לי מזמן שכשיהיו לנו ילדים, הכלבים יאבדו את חשיבותם בשבילנו. קשקוש. אני אוהבת את הכלבים שלי כמו שאהבתי אותם לפני הלידה, ואני ממשיכה להתייחס אל עצמי בתור אמא שלהם גם עכשיו. הם האחים הכלבושיים של אילון ויש לנו מספיק מקום בלב בשביל לתת אהבה לכולם.

EYgif1

שמונה שבועות אחרי

זכינו בילדון נהדר. אני אוהבת אותו כל כך.

EyGif2

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *