אתגר ה-500 – יום 2

יוגב אמר לי שמאוד קל לעשות משהו בפעם הראשונה, אבל זו הפעם השניה שקשה באמת. הוא הלך לישון והשאיר אותי עם דילמה – ללכת לישון או להשאר נאמנה למילה שלי (Pun intended). היום יותר קשה מאתמול, אבל אני פה כי אני רוצה את זה. מעתה זה אתגר ולא ניסוי.

הורות

זו תקופה כזו, שבקבוצת החברים הקרובים יחסית שלי יש הרבה מאוד היריונות, לידות ותינוקות.השבוע חלמתי שאני בהיריון והחלום היה כל כך ממשי שהתעוררתי מאוכזבת מהמציאות. לא אשקר, תמיד רציתי ילדים. בגיל 19 הצהרתי בקול גדול שאני סובלת מ"גרדת השחלות".

אין זמן טוב לעשות ילדים. לפני שנתיים הייתי במקום עבודה יציב עם הכנסה קבועה, לפני שנה לא הכנסתי שקל לבנק והיום אני עובדת כמו משוגעת, וזו פרספקטיבה מסוימת ומאוד צרה בסט השיקולים הזה.

אבל לא כולם רוצים לעשות את זה, וזה בסדר גמור.
לפני כמה חודשים הייתה כתבה מרתקת על אמהות שמתחרטות על שהביאו ילדים לעולם. באופן די טבעי, שאלתי את אמא שלי את השאלה הזו – האם היא מרוצה מזה שהחליטה להביא ילדים לעולם. ואללה, התשובה הייתה די אמביוולנטית. כמובן שהיא אוהבת אותנו מאוד, אבל יש אבל שהיא לא לגמרי הצליחה להגדיר.

נולדתי כשאמא הייתה בת 31, ילדה ראשונה אחרי תואר ראשון ושני, מסלול קריירה רצוף אתגרים ומהמורות באוקראינה הסובייטית. אמא שלה, לפניה, ילדה אותה בגיל 40, ילדה ראשונה ויחידה. אם זו סדרה חשבונית יורדת, הרסתי את זה לחלוטין.

החברה שלנו מכתיבה שהדרך להגדרה עצמית עוברת דרך בהורות. אנשים אף מגדילים ואומרים שהם לא הרגישו שלמים עד שהחזיקו בידיהם תינוק מצווח שנושא 50% מהגנים שלהם. יכול להיות שזה נכון לגביהם, אבל מה זה אומר על החיים שלהם לפני הילד?

יש לנו זכות להתקיים כאינדיווידואלים. לחיות את החיים, ולהגשים את עצמנו בכל דרך שבה אנחנו רואים לנכון. אני מאחלת לכל חבריי לקבל החלטות מושכלות ואמיצות, שתואמות את השאיפות והרצונות שלהם.

היום אין לי מושג קלוש איך יראו החיים שלי בתור אמא, אבל אני ממש שמחה שלא עשיתי את זה אי אז בגיל 19.

מדדי הצלחה

אין הרבה דברים שאני ממש טובה בהם, אבל יש דבר אחד שאני גרועה בו באופן עקבי: לימודים פורמליים. הגאווה הגדולה בתעודת הבגרות שלי היא 100 בהתעמלות. הציונים שלי בתואר עד כה
רחוקים להיות מושא גאווה להורים-הבוגרים-המצטיינים שלי.

מה זה אומר עליי? תגידו אתם. אני אומרת שזה נמוך בסדר העדיפויות שלי. באופן עקבי, אני מוצאת שלימודים פורמליים בכל מסגרת הם לא שמקדמים אותי ללמידה משמעותית, התפתחות אישית וצמיחה. ישיבה בכיתה גורמת לי להיות פאסיבית. הלמידה למבחנים לא מצליחה ליצור אצלי הבנה לטווח ארוך, שלא לדבר על יכולת ליישם את מה שלמדתי.
העבודה תמיד הייתה מרכז חיי, וקיבלתי החלטה אסטרטגית שהלימודים ייעשו על הדרך. אני אעשה הכל כדי להיות טובה בעבודה שלי, ואף אחד לא יעצור אותי. את הפירות אני קוצרת תוך כדי, אבל לא נחה לרגע.

חזרתי מהרצאה מרתקת של יוסי תאגורי שכותרתה How to Fuck up, ממנה יצאתי עם שתי תובנות מחוזקות:

  1. אנחנו חייבים להמשיך ולבחון את מה שאנחנו עושים אל מול מה שאנחנו רוצים לעשות. רק לנו יש את האחריות על ההתקדמות שלנו בחיים, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
  2. הדרך להצלחה עוברת בתיאום ציפיות. תחליטו במה אתם רוצים להיות טובים ומה אתם רוצים לעשות, ואל תפחדו לשבור קירות כדי להפוך את הרצון למציאות.

לילה טוב.

2 תגובות על הפוסט “אתגר ה-500 – יום 2

  1. כל הכבוד על ההתמדה
    קראתי פעם שכדי לייצר הרגל צריך לחזור על הפעולה 21 פעמים עד שהיא נהפכת למושרשת ושירגיש מוזר לא לעשות אותה.
    לגבי מה שכתכת – דנה תעשי לי ילד!!!

    • למעשה כבר בחנתי את התיאוריה הזו בגיל 13. לקח לי די הרבה זמן להפסיק לנשק מזוזות אחרי זה 🙂
      כיף שאתה קורא 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *