על לחץ, חרדות והדברים שאנחנו לא מדברים עליהם

היתרון היחסי באתגר הזה הוא שהפוסטים די קצרים. 500 מילה לא תופס ל-TL;DR.
לקחתי על עצמי משהו שדורש השקעת זמן ומחויבות. ובכן, לא בשבילכם אני כותבת, אני פה רק בשבילי. זו הסיבה שאני מופתעת מכמות החיזוקים החיוביים שאני מקבלת, ואסירת תודה על כל אחד שמשקיע את זמנו בקריאה. כל יום אני מגלה על עוד חבר שקורא את כל זה.
שלשום אבא שלי קרא את אחד הפוסטים והגדיר את זה כבלוג. ובכן, טכנית זה בלוג לכל דבר ועניין, אבל לרוב אני מתמקדת בנושאים שהייתי רוצה להביא למרכז הבמה בראש שלי.
כמו בארבעת הפוסטים האחרונים, התחלתי לכתוב את הנושאים שרציתי לדבר עליהם. היום מתחשק לי לכתוב פוסט מאוד בלוגי במהותו ובכך לעזור לעצמי להוריד את סף הלחץ שאני שרויה בו. לשמחתי עדיין הצלחתי למצוא כותרת מתאימה.

על לחץ, חרדות והדברים שאנחנו לא מדברים עליהם

השבוע שעבר היה מאוד עמוס ולחוץ. לחץ בונה, לחץ הורס. הוא מניע אותנו להיות יעילים ולהספיק יותר, והוא משתק אותנו. אני נוהגת לשמור על עצמי בסף לחץ יחסית מאוזן, לחץ שמעודד עשייה ויוצר ריכוז. שנים רבות עברתי עם סף לחץ מאוד גבוה ביום-יום, ברמה שפגעה לי בבריאות. אנחנו בכלל לא חושבים על ההשפעות של לחץ נפשי – התרגלנו להאמין שתסמינים גופניים מתפתחים בגלל בעיות "אמיתיות", לא בראש שלנו. ובכן, יש לי בלוטת תריס שיכולה להעיד בנושא.
בניגוד גמור לזה, זכורה לי תקופה שבה חשבתי שהייתי בדיכאון. הייתי עייפה כל הזמן, התרסקתי בשניה שהגעתי הביתה ונמנעתי ממפגשים חברתיים. בדיעבד גיליתי שהייתי חולה במחלת הנשיקה ועם מחסור חמור במאגרי ברזל וויטמין D. זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון, אבל כן הצלחתי למצוא סיבה פיזיולוגית לתרץ כשלושה חודשים של חוסר תפקוד.

למבצע "עמוד ענן" נכנסתי חולה מאוד. הייתי אמורה לצאת להגנ"ש ערב המבצע, אבל חום גבוה וחולשה קיצונית גרמו לי להשאר בבית. ערב למחרת, עדיין חולה, היחידה שלי נכנסה לכוננות חירום. למורת רוחו של יוגב עליתי על מדים ויצאתי מהבית. הספקתי לנסוע אולי 100 מטרים ושמעתי אזעקה. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל משהו בשילוב של אזעקה בחולון, הדרך לבסיס והחולי עשו את שלהם, עצרתי בצד והתחלתי לבכות. פחד אמיתי תפס אותי, כל כך קרוב הביתה. היה בום, התקשרתי לכולם וכולם היו בסדר. בלי להתעמק, אספתי את עצמי והמשכתי הלאה. מאז התחלתי להגיב אחרת לאזעקות. פעם יכולתי לישון ולהתעלם מכל רעש, היום אני אזנק תוך שניה מהמיטה למשמע הצליל המקולל. תקופה ארוכה לא יכולתי לשמוע את War Again של ה-Balkan Beat Box. זה שיר שאני מאוד אוהבת שמתנגנת בו אזעקה ברקע. במקום למחוק את השיר מהרשימה עשיתי לעצמי Shock Therapy. שמעתי את השיר בלופים, עד שהוא כבר לא עשה לי צמרמורת. ב"צוק איתן" התחושה הייתה של לחץ, אבל לא של חרדה.

לפני כמה חודשים אני חושבת שחוויתי התקף חרדה. הלב פעם מהר, והזעתי מאוד. לא הצלחתי להתרכז. הייתי במין היפר שכזה, בלי יכולת לקרקע את האנרגיה העודפת ולהמשיך הלאה. הפתרון שלי היה לשקוע במרתון סדרות. באופן נוח ביותר זה נפל על סוף שבוע, וזה היה אפשרי.
בדיעבד גיליתי שהתחושה הזו נובעת גם מהרבה אספרסו שצרכתי בתקופה הזו. זה העלה לי את הדופק ויצר את התחושה הפיזיולוגית של לחץ. כמובן שהפסקתי לשתות אספרסו מאז.

מעולם לא הלכתי לפסיכולוג. הייתה תקופה ארוכה בה רציתי מאוד, אבל זה לא יצא לפועל. כל האבחנות לעיל הינן עצמיות ויתכן מאוד שאין ביניהן קשר למציאות. אני היפוכונדרית ויודעת את זה.
אני שואלת את עצמי מה גורם לי להרגיש כמו שאני מרגישה, גם בתקופה הכי קשה.
האתגר האמיתי הוא להשפיע על הגורם.

2 תגובות על הפוסט “על לחץ, חרדות והדברים שאנחנו לא מדברים עליהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *