על ניהול ועין הרע

הצלחתי להחזיק 5 ימים ברצף, ואתמול לא הצלחתי למצוא זמן לכתיבה. כמו הגישה שלי בענייני דיאטות, אני לא מענישה את עצמי על טעויות. חזרה מהירה לשגרה היא הדרך הכי טובה שאני מכירה להמשיך הלאה ולחזור לדרך המלך.
מצאתי שיערה לבנה היום. לכאורה לא משהו ששווה ציון, אבל זה היה רגע מאוד מסעיר. אמא מצאה שיערה לבנה ראשונה בגיל 40. והנה אני, לקראת גיל 27, עם שיערה ארוכה ועבה בצבע לבן. הגנטיקה המשפחתית אף פעם לא עובדת לטובתי!

על ניהול

אין תוכנית, מסלול או הכשרה אחת שאפשר להצביע אליה בתור "הדרך להפוך למנהל טוב", כי אין כזו. מנהלים הם אוסף כל החוויות שלהם כעובדים, יחד עם הביקורת שהם צברו על המנהלים שלהם ומנהלים שהם ראו מהצד.
את התורה שלי הצלחתי לסכם בשמונה משפטים:

מנהל טוב יודע להעצים את האנשים שלו, לתת להם תחושה של חשיבות ומשמעות.
מנהל רע מייפה את המציאות ונמנע מלהעביר ביקורת.
מנהל טוב מודע לקשיים, מביע הערכה ומייצר אוירה שמעודדת תקשורת.
מנהל רע מתעלם מהרצונות, הבעיות והצרכים של האנשים.
מנהל טוב מאתגר את העובדים שלו, ומניע אותם לעשות יותר ממה שחשבו שיכלו.
מנהל רע לא מבדיל בין עיקר לטפל, ומזלזל בחשיבות האיזון של העבודה עם החיים.
מנהל טוב מעודד אנשים לקחת יוזמה ואחריות, ועוזר להם להתקדם בהתאם לשאיפות שלהם.
מנהל רע מקטין את העובדים שלו, ונותן לאגו שלו לעמוד בין הארגון לבין הצלחה.

על עין הרע

תמיד הייתי פתוחה מאוד לגבי העיסוק שלי במיסטיקה. יש הרבה אנשים בקרב החברים שלי שלא מאמינים בזה, אבל זה לא הפריע לי מעולם; גם אם המדע עוד לא מצא הסבר אמיתי לכוחן של מילים ומחשבות, אני בטוחה שיום יגיע ויגלו גם את זה. אני מאמינה לחלוטין בכח הזה, ויודעת שמחשבות יוצרות מציאות.

אחד הדברים שיש לעדה הרוסית בשפע הוא האמונות התפלות. גדלתי איתן ותמיד קיבלתי אותן כמובנות מאליהן. אסור לשרוק בבית, זה מבריח את הכסף. אם יוצאים מהדלת ושכחנו משהו, אסור לעבור שוב בפתח הבית. לפני נסיעה צריך לעצור ולשבת, כי החיפזון מן השטן. השבוע גיליתי אחת חדשה – אסור לטאטא החוצה מהבית, אפילו עם מקור הליכלוך הוא מבחוץ!

האויב הכי גדול מבין כל האמונות התפלות הוא עין הרע. אסור לבטא תקוות וחלומות בקול רם, טפו טפו טפו. אסור לשתף אנשים אחרים בדברים משמחים שקורים מחשש לעין הרע, כי אנשים מקנאים. אנשים כועסים שיש לאחרים את מה שאין להם. רגשות שליליים גורמים מכלים אותנו מבפנים וגורמים לנו להתנהג אחרת. אנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה, אבל אלה לבנים שיושבות בתוך הבטן שלנו ומכבידות עלינו כל הזמן.
לפני יומיים, זוג מבוגר סיפר לי שזמן קצר אחרי שהם קנו רכב חדש, הם קיבלו מתנה בדמות שריטה של מפתח על כל הצד של האוטו. ברור, ונדליזם יש בכל מקום ויכול להיות שאין קשר לזה שהרכב חדש. אבל הם הרגישו שמישהו רצה לעשות נזק בשביל להעיב על השמחה שלהם.

לשמוח בשמחתם של אחרים נשמע כמו הדבר הקל לעשות, אבל מסתבר שזה בדיוק ההיפך. הנטייה שלנו היא להגיד "גם אני רוצה" במקום "איזה כיף להם". לפרגן, להתרכז באמת בשמחה של האחר קשה הרבה יותר מאשר להסתכל פנימה ולהרגיש חסך.
פזרו אנרגיה טובה בעולם. היו שמחים בשביל אחרים כשם שהייתם רוצים שהם יהיו שמחים בשבילכם. מה יש לנו להפסיד, מלבד השליליות שלנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *