התנצלויות

יום הכיפורים מלא באווירה מעצבנת של התנצלויות וסליחות, שתמיד מרגישה לי מאוד צבועה.
ככלל, אם אני מרגישה שפגעתי במישהו, אני נוהגת להתנצל בפניו בהקדם. כשאני מגיעה ליום כיפור המצפון שלי יחסית נקי. אני לא נוהגת לסחוב חרטות לאורך השנה ולאורך שנים. כמעט.

לפני 10 שנים הייתי בת אדם פחות טובה, משמעותית פחות טובה. פחות טובה לעצמי וגם לסובבים אותי. היה לי רע והייתי מוציאה את זה על אנשים, בדרך כלל על האנשים שהכי קרובים אליי. המשפחה שלי ספגה את הרוב, אבל לפעמים זה "החליק" ויצא על אנשים אחרים. למשל אחת החברות הכי טובות שלי, חברה שהייתה לצידי הרבה שנים וליוותה אותי מהיסודי לחטיבה ולתחילת התיכון.

כמו כל מי שרע לו, ומחפש את החולשה באחרים בשביל להתחזק. דרכתי עליה במילים ומעשים. גרמתי לה להשבר על טהרת האגו, על שטויות שלא חשובות, בטח לא לאור חברות של הרבה שנים. התעלמתי איפה שהיה לי קל ונוח, זרקתי הערות פוגעניות איפה שרציתי לשעשע את עצמי. גרמתי לה לדאוג לי בגלל בחירות מטופשות שעשיתי. גרמתי לה להפסיק לשיר, להפסיק להנות משירה של אחרים.

אנחנו גם לא דיברנו על זה מעולם, לא באמת. בשנת 2005 היא שלחה לי מכתב שמפרט בשחור על גבי סגול את איך שהצלחתי לפגוע בה, בצורה מתמשכת, לאורך זמן ועם אפס רגישות למישהי שידעתי תמיד שהיא מאוד רגישה. היא הושיטה לי יד ואני פשוט לא הגבתי לזה. יכול להיות שזה היה קשה מדי בהתחלה אבל זה לא תירוץ. אבל כמו כל דבר במייל שלי ב-Walla זה לא נעלם, ונתקלתי בזה שוב.
כמה שנים אחרי זה נתקלתי בה, והיא הסתכלה עליי כאילו הייתי אוויר. זה הגיע לי. זה עדיין מגיע לי. כתבתי לה מייל קצר עם הזמנה ליצור קשר, אבל אפשרי מאוד שהוא הגיע לתיבה פיקטיבית שנשכחה מזמן.

אני מאמינה שהיום זה לא היה קורה ושאני חכמה יותר היום ושולטת בתגובות שלי יותר טוב. גם אם יש וגם אם אין אלוהים, היא היחידה שמולה אני מרגישה שיש לי חשבון פתוח.
אני ממש מצטערת, מ. אני מקווה שהחיים שלך הרבה יותר טובים בלעדיי, שאת מוקפת באהבה ושרה מתי שבא לך.

חומוס, ביתי.

(מלשון Coffee, Black)

טעים, בריא וממש ממש קל להכנה. הבאג העיקרי בתוכנית פה הוא ההשרייה. החומוס גורם לנו לחכות, וזה קצת טיזרי מצידו.

מצרכים לבישול החומוס:

  • 1/2 ק"ג חומוס (השתמשתי בזן הדס, לא חושבת שזה מאוד משמעותי)
  • כפית סודה לשתייה
  • 1.5 ליטר מים רותחים
  • כף מלח

מצרכים להפיכת החומוסים המבושלים ל"סלט חומוס":

  • 4 כפות טחינה גולמית (השתמשתי במלאה, יכול לעבוד גם עם רגילה)
  • 2 כפות שמן זית
  • 3/4 כוס מים
  • מיץ מלימון שלם (או כפית גדושה של מלח לימון, אם אין לכם)
  • תבלינים! מלח, פלפל, סומאק, שום גבישי עבה, טימין.

ו.. מתחילים: לוקחים כלי גדול ושופכים לתוכו את החומוס היבש. ממלאים אותו במים עד כ-3 ס"מ  מעל החומוס (השליש הראשון של האצבע). מפזרים כפית של סודה לשתייה בתוך המים ומשרים ל-12 שעות. אם במהלכן גיליתם שהחומוס  לא מכוסה במים – כסו אותו מיד! הוא די צמא.

אחרי ההשרייה, סננו את החומוס באמצעות מסננת. זו גם הזדמנות טובה לגלות חומוסים מכוערים \ גרגירי תירס שהתגנבו לחומוס. ההזדמנות הזו תחזור על עצמה בסוף הבישול, אבל החומוס יהיה חם יותר (מפתיע, נכון?) . לשיקולכם.

יאללה לסיר: את החומוסים המסוננים זרקו לסיר יחד עם ליטר וחצי של מים (לכסות את החומוס + 2 קצוות אצבע) ומבשלים על אש גבוהה כחצי שעה. אחרי רבע שעה יופיעו הרים של קצף אפור מלוכלך עם מרקם די תמוה. בעזרת כף, זרקו אותם לפח (כן, לא לכיור. די מגעיל לנקות את זה מהכיור אחר כך. מניסיון) ותמשיכו לבשל.

אחרי חצי שעה החומוסים יהיו רכים ולעיסים. המרקם שאני שואפת למצוא הוא הקדם-פירה. לא רוצה רך מדי אבל לא קשה ושובר שיניים.

סננו את החומוס באמצעות מסננת והרבה מאוד מים קרים. יש האומרים לשמור את המים של החומוס, אני חושבת שזה לא מוסיף. תזכרו שאלה המים שהביאו לכם את הקצף המגעיל ממקודם. לא ממליצה.

2014-04-20 14.23.28

במעבד המזון: שפכו את החומוסים לתוך המעבד, יחד עם הטחינה, המים, שמן הזית ומיץ הלימון. יש לכם שלוש נקודות החלטה:

  • התיבול. עשיתי שתי וריאציות (הרבה תיבול, מעט תיבול). שתיהן קיבלו תגובות חיוביות מאוד, אבל אני חובבת של תיבול כבד.
  • המרקם. יותר זמן במעבד מזון + יותר מים(חצי כוס) = מרקם יותר חלק וממרחי.
  • אפשר לשמור גרגירי חומוס שלמים לקישוט בהגשה, וגם סתם לנשנוש.

וריאציית מעט התיבול כוללת 1.5 כפיות מלח, 2 כפיות סומאק, 2 כפיות טימין, רבע כפית פלפל שחור, כף וחצי שום גבישי עבה.

טעים

האדום מבין השניים קיבל פי 2 מהתיבול לעיל. שניהם טעימים, באמת.

להגשה – קערה, קצת פפריקה ושמן זית מעל, ופיתה טובה לנגב איתה. או מצה. או ירק. או מזלג. מה שבא לכם.

על דפים חדשים

תקציר מנהלים: עדכונים ותובנות, שיחת מוטיבציה עם המחשב, מה שלא משתפר – מתדרדר.

בשנת 2013 קרו שני דברים שלא צפיתי ב-2012:

  • השתחררתי מצה"ל (כי באמת חשבתי שאהיה אל"מ)
  • התפטרתי מהחברה בה עבדתי כדי להקים סטארט-אפ

שניהם מפתיעים פחות או יותר מאותה הסיבה. אז קצת על מה שקרה:

צה"ל היה טוב אליי. מאוד מאוד טוב אליי. הגעתי ילדה חסרת ביטחון ושאיפות ועזבתי כאישה חזקה, שמאמינה שהכל אפשרי. עזבתי אותו ממגוון של סיבות, אף אחת מהן לא הייתה "שונאת את הצבא", "מיציתי",  "הכל חרא" או משהו כזה.
בסופו של יום, הרגשתי שההישארות בקבע היא הדבר הקל לעשות. השירות שלי היה רצוף אתגרים, מלחמות, עליות ומורדות, אבל הרגשתי שזהו, אני כבר רגילה לזה. הגיע הזמן למשהו שונה. רציתי לעשות משהו שונה, ולהצליח.
עזבתי בלב כבד מאוד. השארתי מאחור מדור שנתתי לו את מיטב שנותיי ואת כל ליבי וגאווה גדולה על המקום בו הייתי, ומה שעשיתי בו.

אז הגעתי לורינט.
באופן כמעט לא מודע, נמשכתי לעבוד בארגון שדמה בצורה מטרידה ליחידה שלי.

ורינט היא חברה ענקית עם הרבה מערכות ועולמות תוכן חדשים שלא הכרתי, עם פרספקטיבות שהייתי צריכה להתרגל אליהן. כסף!!! כמה שכסף הוא חשוב פתאום! וגם –  שביעות הרצון של הלקוח היא חשובה ומשמעותית! דברים שלא מדברים עליהם בצבא, בטח לא ככה.
כבר אחרי חודש, היה לי ברור שזה ארגון שאני יכולה להשתקע בו למשך כמה שנים ולאתגר את עצמי במובנים רבים, טכנולוגיים, עסקיים, בינאישיים וניהוליים.
כל מה שחיפשתי במקום עבודה היה שם.

ואז הגיע הסטארטאפ.

מודה, לא תכננתי את זה. לא חיפשתי סיבות לעזוב. ולמה שאחפש? היה לי טוב. אני גם לא הטיפוס-מחפש-הסיכונים-חסר-העכבות-והמעצורים שמתאים לתדמית היזם הצעיר. ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לתת לעצמי את ההתנסות להתנסות. לאחר לבטים והתייעצויות אינספור, הגיע היום הזה.
היום עזבתי את העבודה, והתחלתי באופן רשמי את תקופתי בתור "דנה היזמת".
בחיי לא דמיינתי שאייסד חברה, והנה זה קורה. אנחנו משתתפים בחממת סטארטאפים שתיתן את הכלים, הקשרים וההזדמנויות להצליח. כל השאר (99.999%) תלוי רק בנו.

אז המסקנות:

אנחנו מכניסים את עצמנו לתבניות מסוימות, וממשיכים להתנהג כאילו הן נכונות גם אל מול מציאות משתנה.
אנחנו נמנעים מהזדמנויות אם הן מוציאות אותנו מה-Safe Zone שלנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שלפעמים עדיף לוותר על שיפור כי התרגלנו למצב של בינוניות, ושיפור דורש מאתנו מאמץ.

אנחנו נשתפר רק אם נרצה להשתפר. אנחנו נשתפר רק אם נשאל את עצמנו את השאלות הקשות, ונהיה קשובים לביקורת, פנימית וחיצונית. אנחנו נשתפר רק אם ניקח את הביקורת ונחליט מה אנחנו עושים בשביל לשנות בעצמנו את מה שאנחנו רוצים לשנות.

תחליטו מי אתם רוצים להיות ותעשו את זה.
אעדכן.

בפוסט הבא יהיה מתכון. באמת.

הפמיניזם ואני – שיחה קשה

הייתי בגלות הכתיבה כי עברתי תקופה קשה, ולכשיצאתי ממנה שקעתי בלימודים. היום עלה מול עיניי משהו שבהגדרתי הוא קשה, כי הוא עומד בסתירה לאמונה בסיסית שלי באדם כאדון לגורלו.

קראתי היום את הכתבה הזו ב"הארץ".

אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, די להיפך. לא חושבת שנשים צריכות לקבל זרקורים מיוחדים כי הן נשים. בפועל אני בעד שירות חובה תלת שנתי. אני בעד שיוויון בשכר, בחופשות הלידה, בקונספט "משרת אם" לגברים ועוד ועוד.

Having Said That.

לפני כ-19 שנים, חוויתי הטרדה מינית. הייתי עם המשפחה בגינה ליד הבית, והלכתי לברזייה לשתות מים. ליד הברזייה ניגש אליי גבר מבוגר ושאל אותי איפה אפשר להשתין. בגיל 4.5 לא הכרתי את המילה, אז שאלתי מה זה. מפה לשם, הוא שלף את איבר המין שלו. אני די בטוחה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר מין זכרי, להוציא את זה של אחי הקטן (אז בן שנה). בראש שלי יש תמונה מעוותת של האיבר, הוא זכור לי כענק וחסר צורה. מוח של ילדה. הוא שאל אותי אם אני רוצה לגעת. אמר  לי שזה חם.

כבר בגיל 4.5 ידעתי להגיד לא.
אמרתי לא ותודה, ורצתי מהר מהר לאמא שלי, שהייתה מספר מטרים ספורים ממני.

Having Said That.

אונס. זו לא מילה שצריכה להיזרק בקלות. אני מכירה מספר מועט של נשים שעברו אונס ולבי איתן. אין בעולם לגיטימציה לאונס, הטרדה מינית וכל פגיעה אחרת על רקע מגדר ו\או נטייה מינית או כל דבר אחר.

לפני 8 שנים, התחלתי לפקוד באופן קבוע את אולמות קולנוע "כוכב" ברמת השרון, בין שישי לשבת ב-00:30. הגעתי כי חברה שלי הביאה אותי. בתיכון לא ממש מצאתי את עצמי בין כל הקליקות והחבורות. ברוקי תוך זמן קצר הרגשתי כמו בבית, בלי תנאים ובלי התנצלויות. הנה, תמונה:

קיבלתי דף חלק. בזכות הסרט, האנשים, ההוויה של המקום התפתח הביטחון העצמי שכה חסר לי לפני. שם העזתי ועליתי על במה לראשונה בתפקיד ראשי. קיבלתי בחסד הזדמנות להקים קאסט של אנשים נהדרים, שרובם מלווה אותי עד היום. רוב האנשים שהכרתי היו בשנות התיכון, בטח לא תקופה בה סקס היה נושא חדש ולא מוכר.

אין ולא היה לי גוף של דוגמנית ביקיני. למרות ה"תרבות", מעולם לא הרגשתי שמתייחסים אליי כאל חפץ, ולא קיבלתי תחושה של ציפייה שאעשה דברים פשוט כי אני שם וזה הנוהג. לא דחפו לי לשונות שלא בהסכמתי, ובטח ובטח שלא חוויתי שם *משהו* בהיבט מיני עם אדם זר בן 40. מרצוני ומבחירתי.

כן חוויתי הרבה חוויות מעצימות אישית, הופעות מדהימות, גילויי כישרונות נדירים ושיחות עם אנשים נהדרים . בן זוגי, שיבדל לחיים ארוכים, רוצה לציין שאמרו לו "לא" מספר רב של פעמים ברוקי. היום, חלק מאותן נשים הן חברות מאוד טובות שלו.

ונחזור לסוגיית האונס.

מתוך הכתבה ב"הארץ" באינטרנט

אני לא מזלזלת באדם שאומר שהוא נפגע. אני מסכימה עם הגישה שאומרת שצריך למנוע מאנסים לאנוס, ולא לטפל בלבוש הנשים שנופלות קורבן לאנסים. אני גם בטוחה שכל אישה מגיבה אחרת לסיטואציות בהן היא מופתעת ונאלצת לעשות דבר מה ללא רצונה. יש כאן אלמנט של בושה. ייתכן שזה גם הודחק פסיכולוגית ועלה עכשיו, שנים לאחר שקרה.

אבל חברים, לא מדובר בפינה חשוכה. לא מדובר בגינה שבה את מרוחקת מההורים ומהחברים.

קרה מקרה בצבא שהובא לידיעתי מצב שבו אדם א' נגע באדם ב', ללא הסכמתו, בבדיחות הדעת. אדם ב' לא עשה מזה ביג דיל ולא התלונן, למרות שבאותו רגע הוא התעצבן מאוד. העליתי את הנושא למפקד היחידה, אדם א' קיבל נזיפה והייתה סצינה מאוד מביכה לכל הגורמים. אבל לפחות זה לא טואטא מתחת לשטיח.

חברה שלי שהייתה מספרת לי שהיא נפגעה מפעולה של מישהו? הייתי דואגת להתלונן במשטרה בעצמי. ואני יודעת שאני לא היחידה בקהילה שהייתה נוהגת ככה.

אני רוצה להגיד שזו לא הייתה הנורמה בקהילה שלנו. הנורמה הייתה שכל אחד מגדיר את הגבולות שלו, ומציג אותם בפרהסיה.
הפוגע אף פעם לא חף מפשע, אבל איפה האחריות שלנו על עצמנו? מה שונה בכל קבוצה אחרת של אנשים?
בזה שהן לא עשו עם זה דבר, הן הפכו את זה לדבר שמקובל עליהן.
ופה חשדתי.

וידויים ועוגת בננה

שיקרתי.
הפוסט הזה לא יהיה קשור לטיול. במקום לספר לכם על היופי של מפלי הניאגרה או ההיסטוריה האלטרנטיבית של וושינגטון – קיבלתם עוגת בננה. האמת שבעיניי זה דיל משתלם. עוד וידוי – הפוסט הזה חיכה שבוע בתנור. בלי שום סיבה.

בננה זה פרי שקל וכיף להנות ממנו, אבל בל נשכח שיש לו ערך קלורי די גבוה יחסית לפרי – 90 קק"ל -ל-100 גר'. זה אפילו לא נחשב דיאטטי, אז אין טעם לשקר לעצמנו – זה קינוח אמיתי.
מה שמתסכל במתכונים לעוגת בננות הוא שכולם מגיעים בתבנית של אינגליש קייק. למעשה ספר מתכונים אחד הלך רחוק וקרא לעוגת הבננה "לחם בננות".
לא הייתה לי שום כוונה לאפות לחם בננות. אולי כי אני לא אוהבת שמרים, אולי כי פשוט רציתי לעשות משהו טוב עם בננות שנראות כאילו מחר הן ילכו לפח, ואולי כי בעלי היקר השתמש בשתי תבניות האינגליש קייק שלנו בשביל לאפות לחם.

וידוי נוסף(השלישי עד כאן) – אין הבדל ענק בין עוגת פירות בחושה אחת לאחרת. בלי בושה אני מעתיקה חלקים נבחרים  מהמתכון לעוגת המנגו וניל, שיאלץ לשכב במגירה (או באתר) עד חזרתם של המנגואים המתוקים.

העוגה יצאה טעימה מאוד, רכה מאוד אבל נמוכה. אולי בעתיד אצליח לאפות עוגות גבוהות. אולי בעתיד אכין את אותה עוגה בתבנית יותר קטנה. שאיפות הן ללא ספק אלמנט מכריע בדרך להצלחה.

מצרכים לעוגה:

  • 3 ביצים
  • 3 בננות בשלות (זה דבש, אל דאגה) לעוגה עצמה
  • 2 כוסות קמח מלא מנופה
  • 2 כפיות תחליף סוכר (או יותר, לחובבי המתוק מאוד)
  • כוס וחצי רסק תפוחים
  • 2 כפיות אבקת אפייה
  • 1 כף גדושה שקדים טחונים (זה מוסיף למרקם של העוגה)
  • 2 כפיות קינמון

בונוסים:

  • 2 בננות נוספות לקישוט
  • פירות יער שונים לפי הטעם

ו.. מתחילים: חממו את התנור ל-180 מעלות. לתוך מעבד המזון הכניסו את 3 הבננות, חלמוני הביצים, רסק התפוחים, הקינמון והשקדים הטחונים וערבבו 3 דקות.
הקציפו את החלבונים יחד עם תחליף הסוכר, עד לקבלת קצף יציב (כזה שאפשר לעשות בו צורות עם המערבל).

בלילות – האיחוד: העבירו את תכולת המיקסר לקערה, הוסיפו את אבקת האפייה וקפלו פנימה את החלבונים המוקצפים (קפלו = לערבב במעגלים, כך שההקצפה תשמור על הנפח שלה).
אם אתם בעסקי פירות היער, עכשיו יהיה הזמן הנכון להוסיף אותם לבלילה.
הוסיפו את 2 כוסות הקמח (המנופה, כן?) וערבבו במעגלים את הקמח לתוך הבלילה.
תפסיקו לערבב כשאתם לא רואים שאריות קמח. הבלילה קצת מצטמצמת, וזה בסדר. לקמח יש נטייה לעשות את זה.
עוד משהו עשיתי היה לפרוס את 2 הבננות (שהשארתי לבונוסים) לעיגולים קטנים ולשקע אותם בתוך העוגה.
העבירו את הבלילה לתבניות ויאללה לתנור (180 מעלות, כאמור): העוגה הייתה מוכנה תוך 45 דקות. חוק הקיסם תקף בעוגה הזו (הכניסו קיסם למרכזה, יבש == מוכן).

 העוגה מוצלחת בוודאות. העזנו להשאירה 2 חתיכות אחרונות על הספה והן נטרפו על ידי בלה, הכלבה המורעבת.
בלה-Out!

There And Back Again – Part 1

לפני שבועיים ומספר שעות חזרנו מטיול של חודש בארצות הברית. במובנים רבים זה היה חלום שהתגשם, לא הזדמן לי ליהנות מחופש כל כך ארוך מאז.. ובכן, החופש הגדול האחרון שלי. והוא היה בשנת 2005. זו הפעם השנייה שלנו בארה"ב (ניו יורק קונקרטית), כשהפעם הראשונה הייתה באורך .. יומיים. לא ממצה בעליל.
כמה אמריקאי
לפני שמתחילים:

  • מדיניות התמחור מעצבנת ובה המחיר שכתוב על המוצרים הוא לפני המסים. המסים עצמם משתנים לפי מדינה ולפי מה שקונים (יש מקומות שמזון פטור ממס, למשל).
  • מקובל לתת טיפים בכל מקום, והטיפים לא זולים. מדריך הסיור מצפה לקבל טיפ, איש המזוודות באוטובוס מצפה לטיפ וכמובן שגם המלצר והברמן. טיפ לשירות ממוצע הוא 15% מסך הארוחה, ואילו על שירות טוב ומעלה אנו מצופים לשלם 18%-20% נוספים.
  • המחירים שמופיעים באתרים הרשמיים של כל בית עסק הם כמעט תמיד גבוהים יותר ממה שניתן להשיג – בתי מלון, טיסות וכרטיסים למוזיאונים והצגות. אחרי שבחרתי את מה שרציתי לקנות, הרצתי בגוגל וכמעט תמיד הצלחתי להשיג הנחה משמעותית (40$ במחיר של מלון בווגאס, למשל).
  • גישת הדקה ה-90 – לא בארצות הברית. מי שמזמין בדקה ה-90 ייהנה ממחירים גבוהים ב-30%. יש מקומות להיות ספונטניים בהם, נסו לצמצם אותם כך שלא יכאב בכיס.
  • Outlets, Outlets, Outlets. הם בכל מקום. תהנו מהם ואל תשכחו את מגבלות המשקל ביציאה מארה"ב (23 ק"ג\50 פואנד למזוודות, 8 ק"ג לטרולי ועוד תיק מחשב\מצלמה).
  • אל תצפו לאכול בריא, לא כשחיים ממסעדה למסעדה. אין פה כמעט ירקות, ואלו שקיימים לא ממש טעימים.

אז הנה לפניכם חודש וכמעט 36,000 ש"ח. חלק 1.

ניו יורק:
מנהטן מהיםניו יורק היא הבירה העולמית של.. הכל! יש פה הכל, ובגדול. תרבות, אמנות, אוכל, פיסות טבע ומה לא. משום מה (אולי כי אנחנו לא חובבים גדולים של אמנות) לא היינו במוזיאונים בכלל. רבים יגידו שיש בניו יורק מספר מוזיאוני אומנות שהם בגדר חובה, אבל הצלחנו ליהנות מהטיול גם בלעדיהם. אולי כי כשהגענו לעיר היינו הלומי ג'ט לג, והסתובבנו כסהרוריים כמה ימים טובים.

נחתנו ב-JFK אחרי הטיסה המתישה. לא הייתי בלה-גווארדיה, אבל JFK הוא בהחלט פחות נוח תחבורתית מניוארק, במיוחד עם בלהגיע למנהטן עסקינן. זה המקום לציין לטובה את התחבורה הציבורית הנהדרת בניו יורק. יש לנו בארץ כל כך הרבה מה ללמוד מחברינו מעבר לים, והרכבת התחתית בניו יורק הוא דוגמה מצוינת לתחבורה ציבורית אמינה ונוחה. האנשים המוזרים שרואים ב-Subway הם לגמרי חלק מהחוויה.
ההתמצאות בעיר מאוד נוחה הודות לשיטת הרחובות (חוצים את העיר לרוחב) והשדרות (חוצות את העיר לאורך).

אכלנו בניו יורק כל דבר שהוא ניו-יורקי. שתינו קפה ב-Starbucks, אכלנו פיצה (עוד על פיצות טובות – בפוסט הבא), צ'יזבורגר, סושי, בייגלים ויוגורטים לרוב. מה לא? ירקות פחות פופולאריים פה, וגם פחות טעימים (ע"ע פוסט קודם).

זה רק נראה כמו סבארו

 התמזל מזלי (או שמא?) וחברתי הטובה ביותר גרה מזה מספר שנים במנהטן. מלונות בעיר לא זולים בכלל, ואין ספק שזה היה חיסכון אדיר (וגם כיף אדיר). תודה חן (ונוי)! גרנו למעשה ב-Upper West Side, במקום מרכזי ליד תחנה של הרכבת התחתית. קנינו חופשי-שבועי שכזה, שהיה מאוד שימושי (תמורת 29$ לאדם) והלכנו המון ברגל.

מספר המלצות קונקרטיות:

  • השיט והסיור בפסל החירות מאוד מעניין ואינפורמטיבי. הביקור ב-Ellis Island היה די משעמם ונתן לי תחושה רעה (קונוטציות שואה וכו').
  • South Street Seaport הוא שילוב בין קניון לשוק שנמצא בדרום-דרום העיר, ממש ליד גשר ברוקלין. אכלנו שם צהריים והוטרדנו על ידי איטלקי-אמריקאי בן 58 שפשוט לא הפסיק לדבר, בעודו מספר לנו על האקסית הטיפשה שלו, העבודה והניתוחים שהוא עבר. חוץ מזה, שווה ביקור. לא חושבת שהוא אורב שם לתיירים.
  • 2 תצפיות נהדרות על העיר הן מ-Rockafeller Center וכמובן ה-Empire State Building הידוע. לא מומלץ לאנשים עם פחד גבהים. הלכנו לראשונה ביום ולשנייה בלילה, היה מהמם.
  • דרום העיר הוא מקום קסום ונהדר להסתובב בו. גילינו יוגורטיה נהדרת (שאין לי מושג היכן היא הייתה בדיוק) לאחר שוטטות מסיבית בערך מרחוב 23 עד שנגמרים המספרים ומתחילים השמות. הרבה בתי קפה, פארקים חמודים וחנויות.
  • Harlem Gospel Tour. תמורת 55$ תקבלו סיור מעמיק ומעניין בצפון העיר, וגם מיסה-גוספל-סטייל. בחיי שהם נכנסו לזה לא פחות מהחרדים הממלמלים והמתנדנדים שאנחנו רואים בכותל, עם הידיים למעלה וקריאות ה-"Praise the lord!".
  • בתור סטודנטית לביולוגיה נהניתי באופן בלתי ניתן לתיאור מה-American Museum of natural history. התערוכות היו יפיפיות ומרתקות, וגם נתנו לי הזדמנות להסביר בהרחבה על דברים שלמדתי ולא הזדמן לי לדבר עליהם בקול רם.
  • מחזות זמר. בגישת ה"לא לקנות בדקה ה-90" קניתי מראש כרטיסים ל-Wicked, *ה*מחזמר של ברודווי, ב-75$. מחיר מעולה. רבים ימליצו לקנות באותו היום בדוכן ה-TKTS שב-Times Square, אז אל. תקנו מראש, יותר זול וגם סבבה של מקומות. רק אל תאחרו ב-50 דקות.

סה"כ זמן בניו יורק – 7.5 ימים (בתחילה ובסוף הטיול בחוף המזרחי).

מנהטן בלילה, מהאמפייר סטייטאני התאהבתי.

אורז עם עוף וירקות, או עדכונים מהחזית האמריקאית

בהחלט עבר יותר מדי זמן מאז הפוסט האחרון. זה לא היה רצוני, אבל היה מחייב – תקופה לחוצה מאוד עברה על כוחותינו. בין לחץ בעבודה, מועד ב' די קשה והכנות לטיול לא נשאר לי הרבה זמן לבלוגי היקר.
בזמן הזה כמובן שבישלתי. אשתף אתכם בכמה חוויות (קולינריות יותר ופחות) מארצות הברית (וניו יורק בפרט).
סנאי!! בגדול, סנאי הוא עכבר עם זנב. ובכל זאת, אני לא חושבת שאני מסוגלת להפסיק להתלהב מהם.
יש מגוון פירות וירקות שלא רואים אצלנו הרבה. בראש ובראשונה, פירות היער. כל מה שרואים אצלנו בחנויות קפוא ומיובא. חוץ מזה, ירקות בצבעים מוזרים. תפו"א אדום, לבן ושחור (למרות שהוא די סגול).
והגזרים!
אכלנו בכמה מקומות שונים עד עכשיו. המחירים נעים בין זול מאוד (נקניקיות בלחמניה שנמכרות ברחוב) לבין מחירים סטנדרטיים לארץ.
פירות הים מאוד דומים במחיר, כשזה מגיע למסעדות. נחמד לגלות שהם קיימים גם ב-Fast Food האמריקאי, והמחירים בהתאם.

זה לא מאוכל מהיר

 כשנוסעים לחודש, שיקולי אוכל טעים\כסף הם מאוד משמעותיים. מתוך השיקול הזה הכנו ארוחה צנועה עם מצרכים מקומיים. מזהירה – ירקות במנהטן די יקרים.

המצרכים:

  • 2 כוסות אורז מלא.
  • 2 גזרים.
  • בצל גדול.
  • פלפל אדום גדול (יעבוד עם כל סוג של פלפל).
  • תערובת ברוקולי-כרוב(אפשר גם רבע כרוב וראש ברוקולי בינוני).
  • 1 קילו בשר עוף.
  • שמן זית.
  • קומקום מלא.
  • תבלינים נוספים לבחירתכם: מלח, פלפל, בזיליקום, פפריקה, כמון, שום גבישי.

הכנות: קצצו דק את הבצל, הפלפל, והגזר. במידה ואתם לא משתמשים בתערובת של ברוקולי-כרוב קצוצים, חתכו לרצועות דקות וקצרות יפות. את הבשר חותכים גם כן לריבועים קטנים, ושומרים בצד.

(כל סאגת האורז היא העתקה חסרת בושה מהמתכון הזה)

נתחיל מהאורז: הרתיחו קומקום מלא במים, ובמקביל שימו סיר על האש עם 2 כפות שמן זית. שפכו את האורז לתוך הסיר וטגנו אותו כ-2 דקות. הטיגון עוזר לקצר את זמן הבישול. פחות או יותר בזמן הזה, המים ירתחו. שימו 2 1/4 כוסות מים לכל כוס אורז, והמשיכו לבשל על אש גדולה (כן, אני יודעת שעל האריזה כתוב להנמיך את הלהבה!). אני נוהגת לערבב פעם ב-4 דקות, ושאר הזמן לכסות את האורז.

בערך אחרי 15 דקות, האורז יתחיל להפגין סימני מצוקה בדמות "נגמרו לי המים! הצילו!". תנו לו עוד שפריץ קטן, ותטעמו. סיכוי סביר שהוא כמעט מוכן. רואים בד"כ נקודה לבנה בודדה (שאריות של הקשה) על גרגיר אורז בודד  ברגע זה ממש כבו את האש, שימו טיימר על 20 דקות וכסו את האורז. המים שנשארו בסיר ימשיכו את תהליך הבישול ויספגו באורז. התוצאה תניב אורז מוכן, שלא מגיע בגושים.
פיניש אחרון עם האורז – לסנן אותו במסננת דקה, ולשפוך עליו המון המון מים, עד שהנוזל שיוצא מתחתית המסננת שקוף.

יאללה לרוטב! בסיר רחב מחממים 2 כפות שמן זית, ומטגנים בו את הבצל, עד להשחמתו. מוסיפים את הגזר ומתבלים בכלל תבלינינו לפי הטעם. בשלב זה מוסיפים 2 כוסות מים ומתבלים בשנית, בשביל ליצור "רוטב". זה יצור טעם של אידוי ולא של טיגון. לא לשכוח לערבב!

מכניסים את כל שאר הירקות בבת אחת, ומתבלים שוב. אחרי 10 דקות של ערבובים תטעמו ותגלו שכל הירקות רכים:

את העוף כדאי להכניס ממש בסוף ולתת לו מינימום זמן בתבשיל – הכניסו אותו לתוך הסיר וערבבו היטב. אפשר להפסיק אחרי שכל החתיכות לבנות לחלוטין (כ-5 דקות אחרי הכנסתו).
ערבבו את הרוטב והאורז, והמנה מוכנה.

לי זה הלך מצויין עם סלט קטן של עגבניה, עלי תרד ובצל סגול, אבל זה רק בונוס נחמד.

באורח פלא, אין לי תמונה של התוצר הסופי. אפשר לקרוא לזה עצלנות ביתית בניו יורק. מבטיחה שזה בכל זאת היה טעים.
לסיום, סנאי!!
סנאי-Out.

עוגת מנגו-וניל

יש לי סטייה כשזה מגיע לקניות דרך האינטרנט. מה לא קניתי? החל משמלות כלה, המשך במוצרי חשמל וכלה במקלות וניל. הם היו נורא זולים!(כמו גם שמלות הכלה..)
עד עכשיו, הם שכבו אצלנו בשקט במקרר, עושים ריח מסתורי שכזה.
מנגו זה פרי הקיץ האהוב עליי, מאז שגיליתיו לפני מספר שנים. עד אז הוא היה בגדר סוד, משהו מסתורי שמפיקים ממנו משקה. עד ללפני שבוע, המנגו אצלי הגיע בשתי וריאציות: מנגו, שייק עם מנגו.
ואני רציתי עוגת מנגו. החיפוש הזה היה די דל, לא ראיתי משהו שממש פיתה אותי. דווקא אתמול, בעודי עושה את טייק 2 של העוגה הזו, ראיתי את המתכון הזה, דומה אבל שונה. מנגו הוא פרי מתוק מאוד, ולכן לא צריך הרבה סוכר במתכון הזה. רק אם ממש ממש ממש חסר לכם.

החיסרון העיקרי של העוגה הזו הוא הלכלוך. דרוש מעבד מזון, מיקסר חשמלי ושתי קערות. והתבניות. מלא כלים שבעלי צריך לשטוף אחר כך (פוסט על זה יגיע בקרוב)
המצרכים מספיקים ל-4 מאפינס יפים ותבנית אינגליש-קייק רחבה, או לתבנית עגולה בקוטר 24 ס"מ.

מצרכים לעוגה:

  • 4 ביצים
  • 4 מנגואים בינוניים (או 3 גדולים) בשלים(רכים), בצבע כתום (ירוק = חמוץ, כתום = מתוק)
  • 3 מקלות וניל (או 2 כפיות תמצית וניל, לנטולי המקלות)
  • 2 כוסות קמח מלא מנופה
  • 2 כפות תחליף סוכר (או יותר, לחובבי המתוק מאוד)
  • כוס רסק תפוחים
  • שקית אבקת אפייה

לקצפת (לא חובה, אבל מומלץ):

  • שמנת לקצפת (38%)
  • 2 כפות תחליף סוכר (גם פה אפשר יותר)

יש כל מיני מתכונים שבהם יש אבקת אפייה וסודה לשתייה. למה צריך גם וגם?! בתוך אבקת אפייה יש סודה לשתייה!!
ו.. מתחילים: חממו את התנור ל-180 מעלות. תחתכו את המנגו בכל דרך לבחירתכם. יש אנשים שמקלפים עם קולפן, אני בעסקי הקיפודים. חותכים פלח בצד הרחב, עושים בפלח חתכים בצורת שתי וערב ומוציאים את הריבועים לתוך קערה. אני מנקה עם האצבעות את השאריות.

את מקלות הוניל חוצים, ומוציאים את הגרירים באמצעות סכין (או ציפורניים). הגרגירים קצת מודבקים זה על זה, אז צריך למרוח אותם בתוך המנגואים שחתכנו קודם. הסבר נחמד למקלות הוניל ניתן למצוא פה.
מפרידים את הביצים, ושמים את החלבונים בצד. את החלמונים מכניסים למערבל המזון יחד עם המנגו, גרגירי הוניל, רסק התפוחים. מערבבים 2 דקות, ובזמן הזה מקציפים את החלבונים.
הקציפו את החלבונים יחד עם שתי כפות הסוכר, עד לקבלת קצף יציב (כזהשאפשר לעשות בו צורות עם המערבל).
בלילות – האיחוד: העבירו את תכולת המיקסר לקערה הכי גדולה שלכם, אתם תצטרכו אותה. קפלו פנימה את החלבונים המוקצפים (קפלו = לערבב במעגלים, כך שההקצפה תשמור על הנפח שלה)

הוסיפו את 2 כוסות הקמח ואת שקית אבקת האפייה. גם פה – ערבבו במעגלים את הקמח לתוך הבלילה. שימו לב לא לערבב יותר מדי – קמח מלא יכול להיות כבד, וערבוב מסיבי מדי יגרום לעוגה לאבד את המרקם המיוחד שלה.

תפסיקו לערבב כשאתם לא רואים שאריות קמח. הבלילה קצת מצטמצמת, וזה בסדר. לקמח יש נטייה לעשות את זה. העבירו את הבלילה לתבניות (עד גובה של שלושת-רבעי התבנית, העוגה תופחת יפה) ויאללה לתנור (180 מעלות, כאמור): קאפקייקס היו מוכנים תוך 35 דקות, והעוגה תוך 45. העוגה לא צריכה להיות לגמרי יבשה מבפנים. כשהיא מתקררת היא הכי טעימה.
אם יצא לכם קצת יבש או אם חפצה נפשכם בתוספת מגניבה – ערבבו חצי כוס ליקר שנאפס תפוזים\אמרטו\ברנדי עם חצי כוס מים רותחים. תודה גל!
אחרי שהיא מתקררת, אפשר ואף מומלץ לקשט בקצפת טרייה (פשוט.. לערבב שמנת לקצפת עם סוכר)

ואם מישהו תהה, האלגברה הליניארית שמתחת לצלחת זה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות בזמן שהכנתי את זה. בשתי הפעמים.
העוגה די דיאטטית (כמובן חוץ מהקצפת), ולכן גוררת מעט מאוד רגשי אשם.

אחח, מנגו.

אורז אדום בנוסח יענו הודי

כשגרתי בבית של ההורים, אחד המאכלים השנואים עליי היה האורז. אמא תמיד הייתה מכינה אותו מפוצץ בכורכום, נטול תבלינים אחרים, ותמיד מגיע כבלוקים קשים. לא כיף.
אין לי מושג מה זה אוכל הודי. ההיתקלויות הבודדות שלי בו כללו ביקור אחד במסעדת אינדירה בת"א, שהשאירה רושם.. תמוה. לא כזה שגרם לי לרצות עוד, בכל אופן.

על כן, לא ברור לי למה החלטתי לנסות את השילוב הזה של אורז-קרם קוקוס-קארי.

המצרכים:

  • כוס אורז אדום (אפשר גם מלא או לבן, אבל הוראות הבישול הן עליכם!)
  • פחית קרם קוקוס (אפשר גם חלב קוקוס למי שרוצה לדלל את הקלוריות, אבל הרוטב יצא דליל בהתאם)
  • שני גזרים
  • בצל גדול
  • חבילת ערמונים מבושלים (100 גר')
  • אבקת קארי
  • שמן זית
  • תבלינים נוספים לבחירתכם: מלח, פלפל, שום גבישי, ציפורן טחון, אגוז מוסקט טחון.
מי שממש ממש שונא כל דבר שקשור לקוקוס, יכול להשתמש בשמנת מתוקה לבישול.

הכנות: קצצו את הגזרים, הערמונים והבצל בקוביות יפות. בגלל שלגזר יש זמן בישול\טיגון די ארוך, אני אוהבת לדחוף אותו למיקרוגל ל-3 דקות. הוא יוצא רך וטעים ויותר טוב מזה – לא מבזבז לי את הזמן.

נתחיל מהאורז: הרתיחו קומקום מלא במים, ובמקביל שימו סיר על האש עם 2 כפות שמן זית. שפכו את האורז לתוך הסיר וטגנו אותו כ-2 דקות. הטיגון עוזר לקצר את זמן הבישול. פחות או יותר בזמן הזה, המים ירתחו. שימו 2 1/4 כוסות מים לכל כוס אורז, והמשיכו לבשל על אש גדולה (כן, אני יודעת שעל האריזה כתוב להנמיך את הלהבה!). אני נוהגת לערבב פעם ב-4 דקות, ושאר הזמן לכסות את האורז.
בערך אחרי 17 דקות, האורז יתחיל להפגין סימני מצוקה בדמות "נגמרו לי המים! הצילו!":

תעזרו לאורז בכוס מים נוספת מהקומקום המלא-לשעבר שלנו. אחרי עשר דקות נוספות של בישול על אש גבוהה יקרה מצב דומה, אבל טעימה תעזור לכם להבין שהאורז כמעט כמעט מוכן. ברגע זה ממש כבו את האש, שימו טיימר על 20 דקות וכסו את האורז. המים שנשארו בסיר ימשיכו את תהליך הבישול ויספגו באורז. התוצאה תניב אורז מוכן, שלא מגיע בגושים (אמא, תראי ותלמדי!).


פיניש אחרון עם האורז – לסנן אותו במסננת דקה, ולשפוך עליו המון המון מים, עד שהנוזל שיוצא מתחתית המסננת שקוף.

יאללה לרוטב! בסיר רחב מחממים 2 כפות שמן זית, ומטגנים בו את הבצל, עד להשחמתו. מוסיפים את הגזר (שהוצאנו מהמיקרוגל, כן?) ומערבבים היטב. מתבלים את הגזר והבצל בקארי (כפית גדושה היא מעל ומעבר), מלח,פלפל ושום גבישי לפי הטעם. מי שאוהב ורוצה לחזק את הארומה של המנה – קורט ציפורן טחון וקורט אגוז מוסקט. ניסיתי פעם גם עם ג'ינג'ר ויצא מעולה.

כסו את הגזר והבצל בתכולתה של פחית שלמה של קרם קוקוס. ערבבו טוב והביאו לרתיחה. אחרי הרתיחה, הוסיפו את הערמונים.
ערבבו את האורז עם הרוטב, וסיימנו!

את הרוטב אפשר ומומלץ להכין במקביל לבישול האורז, אבל זה לגמרי תלוי במידת הקשב שיש לכם לבילוי הזה במטבח.
כל ניסיונותיי במתכון הזה בווריאציות שונות שלו (אורז בסמטי מלא, אטריות אורז) נגמרו בליקוקי צלחת אינטנסיביים.

PS: לכל הסקרנים, סאגת השזיפים לא נגמרה. להיפך. גם בסופ"ש הזה קנינו כמה קילוגרמים של שזיפים (בשני שקלים!!). בקרוב – קציצות שזיפים, ממרח שזיפים, פאי שזיפים, שקשוקת שזיפים ועוד! בקרוב.

תיאום ציפיות

עד עכשיו כתבתי שני פוסטים. מי שהסתכל עליהם כנראה חושב לעצמו שזה עוד בלוג בישול, או בלוג בישול בריא, או כל סוג של בלוג שקשור לאוכל. התשובות לכל אלו ימצאו פה.

זו הייתה המחשבה הראשונית שלי, כשחשבתי על אתר משלי. הייתה אופציה קונקרטית מאוד בשם DanasFood.com.
האמת? אני אוהבת לבשל ואוהבת לאכול. אני לא עילוי קולינרי או קונדיטורי (זו מילה בכלל?). אני עושה טעים, ולא הרבה יותר מזה.
לפעמים זה גם יוצא יפה, למשל פה:

אז קצת תוכניות לעתיד, גם בגדר תיאום ציפיות:

  1. לכתוב על דברים טעימים שאני מכינה, גם אם הם עממיים משהו (..לא, לא חביתה).
  2. לכתוב על דברים אחרים שמסתובבים לי בראש. רוצה לכתוב על הלימודים, על הורות מודרנית (ולא ממקור ראשון), ניהול, טיולים, ביולוגיה או מודעות עצמית. ועוד ועוד ועוד.
  3. לגרום לבעלי לכתוב פה. הוא יכתוב על פוליטיקה, אקטואליה ודברים שאני כיום מנועה מלהביע בהם את דעתי בפרהסיה.
  4. בין פוסט לשניים בשבוע. סולידי.

מ..ע..כשיו!