על שינויים גדולים

הועלתה בפניי הטענה שיש לי המון זמן פנוי, ואיך זה שאין יותר פוסטים. נראה לי שהפוסט הזה יענה על השאלה הזו. אפשר גם לקרוא לפוסט הזה "המאבק ב-Comfort Zone". כל כך הרבה שינויים בבת אחת, לוחות זמנים צפופים והרבה כיף. גילוי נאות – חלק מהפוסט הזה נכתב כתלונה בעמוד של אל על.

על המעבר

אהובי רצה לעבור כבר הרבה זמן, וסלל את הדרך בעבודה שלו. בראש שלי היינו Pending relocation בערך שנתיים – ידעתי שזה יקרה אבל לא ידעתי מתי. הבקשות הוגשו בתחילת אוגוסט ואנחנו חיכינו. וחיכינו. וכתבנו מסמכי הנמקה. וחיכינו עוד קצת. וכך בתחילת נובמבר 2016, הויזות היו בידינו. ויזות עבודה ל-5 שנים. זה אמיתי וזה קורה.

התחלנו לתקתק את כל הדברים ההכרחיים למעבר. קבענו תאריך – ה-27.11, כדי שיוגב יוכל להתחיל לעבוד במשרד החדש ב-1.12. מכאן התחיל מרתון של משימות שהיו בעיקר עליי (הרי אני בבית, לא? מ-ל-א זמן פנוי, לא?) – לבנות תקציב מעבר, לקנות כרטיסים לביקור טרום המעבר, למצוא דיירים, למכור חפצים, לברר מה הנוהל עם הכלבים, לעשות מסיבת פרידה… לרוע המזל, ליוגב הייתה תקופה סופר לחוצה בעבודה לקראת יציאת גרסה, והוא פשוט לא הצליח לקחת חופש. וכך טסנו לביקור בשביל למצוא בית, לבקש כרטיסי אשראי ושאר משימות.fyin112016

נחתנו ונסענו ישר לבת הדודה שלי כדי להתאושש ואחר הצהריים נכנסנו למלון (הראשון). הספקנו גם להגיע לבנק ולקבל אישור לכרטיסי אשראי, שזה די ביג דיל בארה"ב. אמנם מסגרת האשראי קטנטנה, אבל זה ישתפר עם הזמן. מערכת הבנקאות והאשראי פה שונה לחלוטין מהארץ, אולי אכתוב על זה כשאבין את זה יותר טוב. ביום השלישי שלנו בארה"ב פרצה שריפה במלון שלנו ונאלצנו להתפנות למלון אחר בחצות הליל. אהובי נכנס לחדר הרטוב להביא את המזוודות ואני נשארתי עם אילון באוטו. ממלון סוויטות נהדר עם סלון וחדר שינה ענק, נדחסנו בחדרון קטנטן, במלון לא זול. בבוקר למחרת כבר עברנו למלון אחר, כך שהילד היה ב-3 מלונות שונים ב-24 שעות. מרשים לכל הדעות.

הצלחנו למצוא בית די מהר. ראינו אותו ביום השני וחתמנו את החוזה ביום הרביעי, בעיקר בזכות העובדה שאנחנו טובים בקבלת החלטות שאינן הרות גורל שכאלה. כך היה לנו גם עם 2 הדירות ששכרנו בארץ. אם לא יסתדר – נעבור שוב. חיפשנו בפרברים של בוסטון, כך שיהיה בחצי הדרך בין העבודות שלנו, והצלחנו למצוא בית קרקע עם 3 חדרי שינה וחצר. לגמרי החלום האמריקאי (והחלום שלנו, כי לרדת 5 קומות בשביל שהכלבים יעשו פיפי בלילה זה לא תענוג גם עם מעלית).

Housush
 חזרנו לארץ אחרי שבוע, לעשרה ימים. גילינו שכלבושית שלנו לא יכולה לטוס איתנו בגלל פטריה בעור, והיא תיאלץ להשאר אצל ההורים שלי לתקופה הזו. ההורים שלי לא חרדים מהמחשבה הזו, אם כי מעולם לא התנדבו לארח אותה כשאנחנו בחו"ל. הספקנו לעשות כל מיני פרידות ממשפחה וחברים. מבחינתי, הדבר הכי קשה היה להיפרד מההורים שלי. זכיתי בזוג הורים נהדר – תומכים ואוהבים, גם אם הבחירות שלי לוקחות אותי רחוק מהם. בכל מקרה שלא יהיה, לא נהיה רחוקים לאורך זמן.

ואז הגיע יום הטיסה, יום שבת ה-26.11. ברקע – שביתת הטייסים של אל על, החברה היחידה שיש לה קו ישיר ישראל-בוסטון. כרטיס לכיוון אחד, כלב במשקל 30 ק"ג ותינוק בן שלושה חודשים. קנינו כרטיסים למחלקת עסקים, כי רצינו להתחיל את ההרפתקאה ברגל ימין. 4 שעות לפני: סמס עדכון לא לצאת לשדה. 20 דקות המתנה בטלפון (הכי בבית בעולם. ממש.), עוד 20 דקות עם נציגת שירות והיא אמרה שנמצאה טיסה עם קונקשן בניו יורק. לא ביזנס. מילא. העיקר להגיע. נקבל כרטיסים הלוך-חזור בביזנס כפיצוי (כי לטענתה אי אפשר לזכות, בדיעבד התגלה כשקר) שלוש שעות לפני ואנחנו כבר ברכב, מתקשרים לעדכן אותנו שעדיין לא לצאת כי יש בעיה עם הכלב בטיסה הפנימית ומבררים מה אפשר לעשות. יצאנו בכל זאת, כי ידענו שאם לא נצא – אין סיכוי שנגיע ליעדנו באותו היום. מגיעים לנתב"ג ומקבלים עדכון שאין דרך להטיס את הכלב מניו יורק לבוסטון. אני מבקשת מהנציגה לשמור לנו מקום בטיסה לניו יורק בכל זאת, כי בעלי צריך להתחיל לעבוד השבוע ואנחנו ממש לא מתכוונים לדחות את ההגעה. הסברתי לנציגה שאני מתכוונת לשכור רכב גדול שיוכל לקחת אותנו מניו יורק לבוסטון (כי לנהוג 4.5 שעות אחרי טיסה טרנס-אטלנטית זה בדיוק מה שהיינו צריכים) עליו אל על הולכים לשלם, כי הם לא באמת הצליחו לסדר לנו אלטרנטיבה ראויה.

אחר כך, בדלפק הצ'ק אין, דיילת הקרקע שברה את הראש במשך כשעה על הכרטיסים שלנו, כי הנציגה בטלפון לא באמת שריינה לנו מקום בטיסה לניו יורק ובכלל איך יכול להיות שמסדרים כרטיסים אלטרנטיביים שמגיעים רק לניו יורק ולא לבוסטון למי שהיה אמור לטוס לבוסטון? כלבושו נשלח למטען למורת רוחו, ואנחנו רצנו לעלות על המטוס. בעוד אנחנו עומדים בשרוול, אני משריינת לנו את הואן שנצטרך כדי להגיע עם כל מטלטלנו מניו ג'רזי למסצ'וסטס. כפרה על טכנולוגיה מודרנית.בעודנו נכנסים למטוס, הופתענו לגלות שאנחנו טסים כמו סרדינים עם חברת תעופה פורטוגזית עם דיילים שלא יודעים מילה בעברית (כי הכי בבית בעולם הרי, לא?) וגם הנהלים שלהם שונים משל אל על ולקח לי שעה טובה לקבל עריסה לאילון. זאת אחרי שהקימו אותי מהמושב שקיבלתי כי מטעמי בטיחות אסור לשבת שם עם תינוק. כן, במושב היחיד במחלקת תיירים בו יש מקום להתקנת עריסה אי אפשר לשבת עם תינוק. במהלך ההמראה והנחיתה העבירו אותי עם התינוק הישן למושב פנוי ליד זוג אנשים חביב *ששילם עליו*. בהיותם אמריקאים, היה להם לא נעים לבקש ממני לקום כדי שיוכלו להנות מהמרווח שהם שילמו עליו. אני מצידי הרגשתי לא נעים שהתנחלתי שם. 

עם כל עוגמת הנפש, החלטנו להתייחס לזה בתור חוויה ופשוט.. לעבור את זה עם כמה שיותר חיוכים (גם אם מאולצים בהתחלה).
אילוני היה מושלם בכל שלוש הטיסות, ישן, אכל, ישן, חייך לאנשים וישן עוד קצת.
נחתנו בניו יורק, לקחנו ואן ענק והתחלנו ב-Road trip שלנו… הביתה.
The van
הדרך הייתה יפיפיה. כל האזור היה עדיין מכוסה בשלכת של סוף הסתיו והמראות מסביבנו היו מגוונים מאוד במהלך הנסיעה. אחרי כ-5 שעות הגענו ונכנסנו לבית הריק. חיכו לנו חבילות מאמאזון על מפתן הדלת (הראשונות מעוד הרבה חבילות שיגיעו בקרוב) ובהן כמה דברים הכרחיים כמו מיטה ניידת לאילוני וכל מיני כבלים. לשמחתי, השכלנו לקחת איתנו את כל כלי המיטה ומזרן מתנפח, וככה בילינו את השבוע וחצי הראשונים:
mitkalvim
התכלבות קלה, אבל הכל זמני וכמו שאמרתי – חוויה. שלושה ימים אחרי הנחיתה, יוגב כבר חזר לעבודה ואני.. ממתינה לאישור העבודה ומנסה להשלים בהצלחה שני קורסים וסמינר ולסיים עם התואר הראשון המקולל הזה. מזג האויר משתנה כל הזמן – מיום שמשי ליום גשום ליום מושלג, בטווח המעלות שבין +8 ל-20-. לשמחתי הרבה, יש אחלה חימום בבית.


ארבעה חודשי הורות אחרי

אילוני הביא איתו כך כך הרבה דברים: המון אור, שמחה, חיוכים מתוקים ומלא קקי. אני באמת מרגישה איך לפעמים הלב שלי מוצף באהבה. או אוקסיטוצין. התקופה הראשונה הייתה ממש קשה, חוסר השינה היה כבד והרגשתי כמו צל של עצמי. היו כמה פעמים שהתחלתי לבכות מרוב עייפות. ביום אחד, שבועות בודדים אחרי הלידה חיממתי פיצה והשארתי אותה לרגע על השיש. אילון בכה מהחדר השני ואני הלכתי לבדוק מה קורה איתו. כשחזרתי, ראיתי את הכלב המנוול בעולם אוכל את הפיצה שלי. מיותר לציין שבכיתי באופן לא פרופורציונלי.

בחייו הקצרים מאוד, אילון הפך משק תפוחי אדמה ליצור שמתחיל לתקשר, להביע את עצמו בצלילים ותנועות שאינן בכי ולחייך המון. הוא לא מוכן להשאר במקום ו\או על הגב, אוהב מאוד להסתכל על אנשים מדברים ובכללי מאוד סקרן לגבי העולם. אני ממשיכה להאמין שהורות בעיקרה דורשת מאיתנו להיות רגועים יותר כדי שהוא יהיה רגוע יותר. העולם הוא מקום מבלבל מאוד גם כשאת בת 28, קל וחומר בגיל 4 חודשים. עברנו משבר סביב הגדילה שלו, עם אחות טיפת חלב שגרמה לי להרגיש כמו האמא המחורבנת בעולם. בטוחה שגם הלחץ של המעבר השפיע עליו, אבל התוצאה הייתה שהוא לא עלה מספיק במשקל, לא גבה מספיק ורק היקף הראש שלו נשאר עדיין מעל הממוצע. פניתי ליועצת הנקה נהדרת (שהיא גם חברה) ולשמחתי, זה כבר מאחורינו. הוא חזר לעלות במשקל ונמצא כבר באחוזונים דו ספרתיים! זו סקאלה מטופשת שלא אומרת כלום על שום דבר.  ראיתי בשבועות האחרונים ילדים שגדולים מאילוני בכמה חודשים טובים שנראים קטנים ממנו בגובה, ולהיפך. אנחנו נסתדר מצוין גם אם הילד לא שיאן הגובה.

במקור, הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה כחודשיים וחצי אחרי הלידה. אני שמחה מאוד שזה לא הסתדר ככה, משתי סיבות: לא הייתי מוכנה להרשים עדיין, ובטח שלא הייתי מוכנה להפרד מהילד. חוץ מהאכלה והחתלה, אנחנו משחקים, קוראים ספרים ביחד ועושים כל מיני תרגילי התעמלות תינוקות. אני ממלאת את זמני בלימודים, עושה קצת ספורט, מנסה לצאת מהבית כשמזג האויר מאפשר ו\או כשיש תוכניות. אחרי המעבר, הרגשתי שהיכולת שלי להיות אפקטיבית ולעשות עם עצמי משהו במהלך היום פשוט נעלמה. אהובי בעבודה רוב היום ו… אנחנו לבד בבית. אז הבאנו מטפלת שתהיה איתנו בבית שני בקרים בשבוע, כדי שאוכל ללמוד, לעשות קצת מטלות בית וכו'. השינוי היה סופר משמעותי. היום אני ממש מחכה לחזור לעבוד, אפילו בקוצר רוח מסוים. זה לא שאני כמהה להיפטר ממנו ברוב שעות היום, להיפך. אני ממש בטוחה שכשהוא יתחיל ללכת לפעוטון, יהיו הרבה דמעות מעורבות בעניין, רובן שלי. אני חושבת שחלק ניכר מהמשמעות שיצקתי לחיי מגיעה מעבודה, ומהגאווה שיש לי מההישגים בעבודה. להרגשתי, הורות לא ממש מתחרה באותה הקטגוריה ולכן לא יכולה להחליף את מקומה של העבודה בחיי.

אני מחכה למצוא את האיזון החדש שתביא איתו 2017.

restיאללה, שנ"צ.

There And Back Again – Part 1

לפני שבועיים ומספר שעות חזרנו מטיול של חודש בארצות הברית. במובנים רבים זה היה חלום שהתגשם, לא הזדמן לי ליהנות מחופש כל כך ארוך מאז.. ובכן, החופש הגדול האחרון שלי. והוא היה בשנת 2005. זו הפעם השנייה שלנו בארה"ב (ניו יורק קונקרטית), כשהפעם הראשונה הייתה באורך .. יומיים. לא ממצה בעליל.
כמה אמריקאי
לפני שמתחילים:

  • מדיניות התמחור מעצבנת ובה המחיר שכתוב על המוצרים הוא לפני המסים. המסים עצמם משתנים לפי מדינה ולפי מה שקונים (יש מקומות שמזון פטור ממס, למשל).
  • מקובל לתת טיפים בכל מקום, והטיפים לא זולים. מדריך הסיור מצפה לקבל טיפ, איש המזוודות באוטובוס מצפה לטיפ וכמובן שגם המלצר והברמן. טיפ לשירות ממוצע הוא 15% מסך הארוחה, ואילו על שירות טוב ומעלה אנו מצופים לשלם 18%-20% נוספים.
  • המחירים שמופיעים באתרים הרשמיים של כל בית עסק הם כמעט תמיד גבוהים יותר ממה שניתן להשיג – בתי מלון, טיסות וכרטיסים למוזיאונים והצגות. אחרי שבחרתי את מה שרציתי לקנות, הרצתי בגוגל וכמעט תמיד הצלחתי להשיג הנחה משמעותית (40$ במחיר של מלון בווגאס, למשל).
  • גישת הדקה ה-90 – לא בארצות הברית. מי שמזמין בדקה ה-90 ייהנה ממחירים גבוהים ב-30%. יש מקומות להיות ספונטניים בהם, נסו לצמצם אותם כך שלא יכאב בכיס.
  • Outlets, Outlets, Outlets. הם בכל מקום. תהנו מהם ואל תשכחו את מגבלות המשקל ביציאה מארה"ב (23 ק"ג\50 פואנד למזוודות, 8 ק"ג לטרולי ועוד תיק מחשב\מצלמה).
  • אל תצפו לאכול בריא, לא כשחיים ממסעדה למסעדה. אין פה כמעט ירקות, ואלו שקיימים לא ממש טעימים.

אז הנה לפניכם חודש וכמעט 36,000 ש"ח. חלק 1.

ניו יורק:
מנהטן מהיםניו יורק היא הבירה העולמית של.. הכל! יש פה הכל, ובגדול. תרבות, אמנות, אוכל, פיסות טבע ומה לא. משום מה (אולי כי אנחנו לא חובבים גדולים של אמנות) לא היינו במוזיאונים בכלל. רבים יגידו שיש בניו יורק מספר מוזיאוני אומנות שהם בגדר חובה, אבל הצלחנו ליהנות מהטיול גם בלעדיהם. אולי כי כשהגענו לעיר היינו הלומי ג'ט לג, והסתובבנו כסהרוריים כמה ימים טובים.

נחתנו ב-JFK אחרי הטיסה המתישה. לא הייתי בלה-גווארדיה, אבל JFK הוא בהחלט פחות נוח תחבורתית מניוארק, במיוחד עם בלהגיע למנהטן עסקינן. זה המקום לציין לטובה את התחבורה הציבורית הנהדרת בניו יורק. יש לנו בארץ כל כך הרבה מה ללמוד מחברינו מעבר לים, והרכבת התחתית בניו יורק הוא דוגמה מצוינת לתחבורה ציבורית אמינה ונוחה. האנשים המוזרים שרואים ב-Subway הם לגמרי חלק מהחוויה.
ההתמצאות בעיר מאוד נוחה הודות לשיטת הרחובות (חוצים את העיר לרוחב) והשדרות (חוצות את העיר לאורך).

אכלנו בניו יורק כל דבר שהוא ניו-יורקי. שתינו קפה ב-Starbucks, אכלנו פיצה (עוד על פיצות טובות – בפוסט הבא), צ'יזבורגר, סושי, בייגלים ויוגורטים לרוב. מה לא? ירקות פחות פופולאריים פה, וגם פחות טעימים (ע"ע פוסט קודם).

זה רק נראה כמו סבארו

 התמזל מזלי (או שמא?) וחברתי הטובה ביותר גרה מזה מספר שנים במנהטן. מלונות בעיר לא זולים בכלל, ואין ספק שזה היה חיסכון אדיר (וגם כיף אדיר). תודה חן (ונוי)! גרנו למעשה ב-Upper West Side, במקום מרכזי ליד תחנה של הרכבת התחתית. קנינו חופשי-שבועי שכזה, שהיה מאוד שימושי (תמורת 29$ לאדם) והלכנו המון ברגל.

מספר המלצות קונקרטיות:

  • השיט והסיור בפסל החירות מאוד מעניין ואינפורמטיבי. הביקור ב-Ellis Island היה די משעמם ונתן לי תחושה רעה (קונוטציות שואה וכו').
  • South Street Seaport הוא שילוב בין קניון לשוק שנמצא בדרום-דרום העיר, ממש ליד גשר ברוקלין. אכלנו שם צהריים והוטרדנו על ידי איטלקי-אמריקאי בן 58 שפשוט לא הפסיק לדבר, בעודו מספר לנו על האקסית הטיפשה שלו, העבודה והניתוחים שהוא עבר. חוץ מזה, שווה ביקור. לא חושבת שהוא אורב שם לתיירים.
  • 2 תצפיות נהדרות על העיר הן מ-Rockafeller Center וכמובן ה-Empire State Building הידוע. לא מומלץ לאנשים עם פחד גבהים. הלכנו לראשונה ביום ולשנייה בלילה, היה מהמם.
  • דרום העיר הוא מקום קסום ונהדר להסתובב בו. גילינו יוגורטיה נהדרת (שאין לי מושג היכן היא הייתה בדיוק) לאחר שוטטות מסיבית בערך מרחוב 23 עד שנגמרים המספרים ומתחילים השמות. הרבה בתי קפה, פארקים חמודים וחנויות.
  • Harlem Gospel Tour. תמורת 55$ תקבלו סיור מעמיק ומעניין בצפון העיר, וגם מיסה-גוספל-סטייל. בחיי שהם נכנסו לזה לא פחות מהחרדים הממלמלים והמתנדנדים שאנחנו רואים בכותל, עם הידיים למעלה וקריאות ה-"Praise the lord!".
  • בתור סטודנטית לביולוגיה נהניתי באופן בלתי ניתן לתיאור מה-American Museum of natural history. התערוכות היו יפיפיות ומרתקות, וגם נתנו לי הזדמנות להסביר בהרחבה על דברים שלמדתי ולא הזדמן לי לדבר עליהם בקול רם.
  • מחזות זמר. בגישת ה"לא לקנות בדקה ה-90" קניתי מראש כרטיסים ל-Wicked, *ה*מחזמר של ברודווי, ב-75$. מחיר מעולה. רבים ימליצו לקנות באותו היום בדוכן ה-TKTS שב-Times Square, אז אל. תקנו מראש, יותר זול וגם סבבה של מקומות. רק אל תאחרו ב-50 דקות.

סה"כ זמן בניו יורק – 7.5 ימים (בתחילה ובסוף הטיול בחוף המזרחי).

מנהטן בלילה, מהאמפייר סטייטאני התאהבתי.

אורז עם עוף וירקות, או עדכונים מהחזית האמריקאית

בהחלט עבר יותר מדי זמן מאז הפוסט האחרון. זה לא היה רצוני, אבל היה מחייב – תקופה לחוצה מאוד עברה על כוחותינו. בין לחץ בעבודה, מועד ב' די קשה והכנות לטיול לא נשאר לי הרבה זמן לבלוגי היקר.
בזמן הזה כמובן שבישלתי. אשתף אתכם בכמה חוויות (קולינריות יותר ופחות) מארצות הברית (וניו יורק בפרט).
סנאי!! בגדול, סנאי הוא עכבר עם זנב. ובכל זאת, אני לא חושבת שאני מסוגלת להפסיק להתלהב מהם.
יש מגוון פירות וירקות שלא רואים אצלנו הרבה. בראש ובראשונה, פירות היער. כל מה שרואים אצלנו בחנויות קפוא ומיובא. חוץ מזה, ירקות בצבעים מוזרים. תפו"א אדום, לבן ושחור (למרות שהוא די סגול).
והגזרים!
אכלנו בכמה מקומות שונים עד עכשיו. המחירים נעים בין זול מאוד (נקניקיות בלחמניה שנמכרות ברחוב) לבין מחירים סטנדרטיים לארץ.
פירות הים מאוד דומים במחיר, כשזה מגיע למסעדות. נחמד לגלות שהם קיימים גם ב-Fast Food האמריקאי, והמחירים בהתאם.

זה לא מאוכל מהיר

 כשנוסעים לחודש, שיקולי אוכל טעים\כסף הם מאוד משמעותיים. מתוך השיקול הזה הכנו ארוחה צנועה עם מצרכים מקומיים. מזהירה – ירקות במנהטן די יקרים.

המצרכים:

  • 2 כוסות אורז מלא.
  • 2 גזרים.
  • בצל גדול.
  • פלפל אדום גדול (יעבוד עם כל סוג של פלפל).
  • תערובת ברוקולי-כרוב(אפשר גם רבע כרוב וראש ברוקולי בינוני).
  • 1 קילו בשר עוף.
  • שמן זית.
  • קומקום מלא.
  • תבלינים נוספים לבחירתכם: מלח, פלפל, בזיליקום, פפריקה, כמון, שום גבישי.

הכנות: קצצו דק את הבצל, הפלפל, והגזר. במידה ואתם לא משתמשים בתערובת של ברוקולי-כרוב קצוצים, חתכו לרצועות דקות וקצרות יפות. את הבשר חותכים גם כן לריבועים קטנים, ושומרים בצד.

(כל סאגת האורז היא העתקה חסרת בושה מהמתכון הזה)

נתחיל מהאורז: הרתיחו קומקום מלא במים, ובמקביל שימו סיר על האש עם 2 כפות שמן זית. שפכו את האורז לתוך הסיר וטגנו אותו כ-2 דקות. הטיגון עוזר לקצר את זמן הבישול. פחות או יותר בזמן הזה, המים ירתחו. שימו 2 1/4 כוסות מים לכל כוס אורז, והמשיכו לבשל על אש גדולה (כן, אני יודעת שעל האריזה כתוב להנמיך את הלהבה!). אני נוהגת לערבב פעם ב-4 דקות, ושאר הזמן לכסות את האורז.

בערך אחרי 15 דקות, האורז יתחיל להפגין סימני מצוקה בדמות "נגמרו לי המים! הצילו!". תנו לו עוד שפריץ קטן, ותטעמו. סיכוי סביר שהוא כמעט מוכן. רואים בד"כ נקודה לבנה בודדה (שאריות של הקשה) על גרגיר אורז בודד  ברגע זה ממש כבו את האש, שימו טיימר על 20 דקות וכסו את האורז. המים שנשארו בסיר ימשיכו את תהליך הבישול ויספגו באורז. התוצאה תניב אורז מוכן, שלא מגיע בגושים.
פיניש אחרון עם האורז – לסנן אותו במסננת דקה, ולשפוך עליו המון המון מים, עד שהנוזל שיוצא מתחתית המסננת שקוף.

יאללה לרוטב! בסיר רחב מחממים 2 כפות שמן זית, ומטגנים בו את הבצל, עד להשחמתו. מוסיפים את הגזר ומתבלים בכלל תבלינינו לפי הטעם. בשלב זה מוסיפים 2 כוסות מים ומתבלים בשנית, בשביל ליצור "רוטב". זה יצור טעם של אידוי ולא של טיגון. לא לשכוח לערבב!

מכניסים את כל שאר הירקות בבת אחת, ומתבלים שוב. אחרי 10 דקות של ערבובים תטעמו ותגלו שכל הירקות רכים:

את העוף כדאי להכניס ממש בסוף ולתת לו מינימום זמן בתבשיל – הכניסו אותו לתוך הסיר וערבבו היטב. אפשר להפסיק אחרי שכל החתיכות לבנות לחלוטין (כ-5 דקות אחרי הכנסתו).
ערבבו את הרוטב והאורז, והמנה מוכנה.

לי זה הלך מצויין עם סלט קטן של עגבניה, עלי תרד ובצל סגול, אבל זה רק בונוס נחמד.

באורח פלא, אין לי תמונה של התוצר הסופי. אפשר לקרוא לזה עצלנות ביתית בניו יורק. מבטיחה שזה בכל זאת היה טעים.
לסיום, סנאי!!
סנאי-Out.