על שינויים גדולים

הועלתה בפניי הטענה שיש לי המון זמן פנוי, ואיך זה שאין יותר פוסטים. נראה לי שהפוסט הזה יענה על השאלה הזו. אפשר גם לקרוא לפוסט הזה "המאבק ב-Comfort Zone". כל כך הרבה שינויים בבת אחת, לוחות זמנים צפופים והרבה כיף. גילוי נאות – חלק מהפוסט הזה נכתב כתלונה בעמוד של אל על.

על המעבר

אהובי רצה לעבור כבר הרבה זמן, וסלל את הדרך בעבודה שלו. בראש שלי היינו Pending relocation בערך שנתיים – ידעתי שזה יקרה אבל לא ידעתי מתי. הבקשות הוגשו בתחילת אוגוסט ואנחנו חיכינו. וחיכינו. וכתבנו מסמכי הנמקה. וחיכינו עוד קצת. וכך בתחילת נובמבר 2016, הויזות היו בידינו. ויזות עבודה ל-5 שנים. זה אמיתי וזה קורה.

התחלנו לתקתק את כל הדברים ההכרחיים למעבר. קבענו תאריך – ה-27.11, כדי שיוגב יוכל להתחיל לעבוד במשרד החדש ב-1.12. מכאן התחיל מרתון של משימות שהיו בעיקר עליי (הרי אני בבית, לא? מ-ל-א זמן פנוי, לא?) – לבנות תקציב מעבר, לקנות כרטיסים לביקור טרום המעבר, למצוא דיירים, למכור חפצים, לברר מה הנוהל עם הכלבים, לעשות מסיבת פרידה… לרוע המזל, ליוגב הייתה תקופה סופר לחוצה בעבודה לקראת יציאת גרסה, והוא פשוט לא הצליח לקחת חופש. וכך טסנו לביקור בשביל למצוא בית, לבקש כרטיסי אשראי ושאר משימות.fyin112016

נחתנו ונסענו ישר לבת הדודה שלי כדי להתאושש ואחר הצהריים נכנסנו למלון (הראשון). הספקנו גם להגיע לבנק ולקבל אישור לכרטיסי אשראי, שזה די ביג דיל בארה"ב. אמנם מסגרת האשראי קטנטנה, אבל זה ישתפר עם הזמן. מערכת הבנקאות והאשראי פה שונה לחלוטין מהארץ, אולי אכתוב על זה כשאבין את זה יותר טוב. ביום השלישי שלנו בארה"ב פרצה שריפה במלון שלנו ונאלצנו להתפנות למלון אחר בחצות הליל. אהובי נכנס לחדר הרטוב להביא את המזוודות ואני נשארתי עם אילון באוטו. ממלון סוויטות נהדר עם סלון וחדר שינה ענק, נדחסנו בחדרון קטנטן, במלון לא זול. בבוקר למחרת כבר עברנו למלון אחר, כך שהילד היה ב-3 מלונות שונים ב-24 שעות. מרשים לכל הדעות.

הצלחנו למצוא בית די מהר. ראינו אותו ביום השני וחתמנו את החוזה ביום הרביעי, בעיקר בזכות העובדה שאנחנו טובים בקבלת החלטות שאינן הרות גורל שכאלה. כך היה לנו גם עם 2 הדירות ששכרנו בארץ. אם לא יסתדר – נעבור שוב. חיפשנו בפרברים של בוסטון, כך שיהיה בחצי הדרך בין העבודות שלנו, והצלחנו למצוא בית קרקע עם 3 חדרי שינה וחצר. לגמרי החלום האמריקאי (והחלום שלנו, כי לרדת 5 קומות בשביל שהכלבים יעשו פיפי בלילה זה לא תענוג גם עם מעלית).

Housush
 חזרנו לארץ אחרי שבוע, לעשרה ימים. גילינו שכלבושית שלנו לא יכולה לטוס איתנו בגלל פטריה בעור, והיא תיאלץ להשאר אצל ההורים שלי לתקופה הזו. ההורים שלי לא חרדים מהמחשבה הזו, אם כי מעולם לא התנדבו לארח אותה כשאנחנו בחו"ל. הספקנו לעשות כל מיני פרידות ממשפחה וחברים. מבחינתי, הדבר הכי קשה היה להיפרד מההורים שלי. זכיתי בזוג הורים נהדר – תומכים ואוהבים, גם אם הבחירות שלי לוקחות אותי רחוק מהם. בכל מקרה שלא יהיה, לא נהיה רחוקים לאורך זמן.

ואז הגיע יום הטיסה, יום שבת ה-26.11. ברקע – שביתת הטייסים של אל על, החברה היחידה שיש לה קו ישיר ישראל-בוסטון. כרטיס לכיוון אחד, כלב במשקל 30 ק"ג ותינוק בן שלושה חודשים. קנינו כרטיסים למחלקת עסקים, כי רצינו להתחיל את ההרפתקאה ברגל ימין. 4 שעות לפני: סמס עדכון לא לצאת לשדה. 20 דקות המתנה בטלפון (הכי בבית בעולם. ממש.), עוד 20 דקות עם נציגת שירות והיא אמרה שנמצאה טיסה עם קונקשן בניו יורק. לא ביזנס. מילא. העיקר להגיע. נקבל כרטיסים הלוך-חזור בביזנס כפיצוי (כי לטענתה אי אפשר לזכות, בדיעבד התגלה כשקר) שלוש שעות לפני ואנחנו כבר ברכב, מתקשרים לעדכן אותנו שעדיין לא לצאת כי יש בעיה עם הכלב בטיסה הפנימית ומבררים מה אפשר לעשות. יצאנו בכל זאת, כי ידענו שאם לא נצא – אין סיכוי שנגיע ליעדנו באותו היום. מגיעים לנתב"ג ומקבלים עדכון שאין דרך להטיס את הכלב מניו יורק לבוסטון. אני מבקשת מהנציגה לשמור לנו מקום בטיסה לניו יורק בכל זאת, כי בעלי צריך להתחיל לעבוד השבוע ואנחנו ממש לא מתכוונים לדחות את ההגעה. הסברתי לנציגה שאני מתכוונת לשכור רכב גדול שיוכל לקחת אותנו מניו יורק לבוסטון (כי לנהוג 4.5 שעות אחרי טיסה טרנס-אטלנטית זה בדיוק מה שהיינו צריכים) עליו אל על הולכים לשלם, כי הם לא באמת הצליחו לסדר לנו אלטרנטיבה ראויה.

אחר כך, בדלפק הצ'ק אין, דיילת הקרקע שברה את הראש במשך כשעה על הכרטיסים שלנו, כי הנציגה בטלפון לא באמת שריינה לנו מקום בטיסה לניו יורק ובכלל איך יכול להיות שמסדרים כרטיסים אלטרנטיביים שמגיעים רק לניו יורק ולא לבוסטון למי שהיה אמור לטוס לבוסטון? כלבושו נשלח למטען למורת רוחו, ואנחנו רצנו לעלות על המטוס. בעוד אנחנו עומדים בשרוול, אני משריינת לנו את הואן שנצטרך כדי להגיע עם כל מטלטלנו מניו ג'רזי למסצ'וסטס. כפרה על טכנולוגיה מודרנית.בעודנו נכנסים למטוס, הופתענו לגלות שאנחנו טסים כמו סרדינים עם חברת תעופה פורטוגזית עם דיילים שלא יודעים מילה בעברית (כי הכי בבית בעולם הרי, לא?) וגם הנהלים שלהם שונים משל אל על ולקח לי שעה טובה לקבל עריסה לאילון. זאת אחרי שהקימו אותי מהמושב שקיבלתי כי מטעמי בטיחות אסור לשבת שם עם תינוק. כן, במושב היחיד במחלקת תיירים בו יש מקום להתקנת עריסה אי אפשר לשבת עם תינוק. במהלך ההמראה והנחיתה העבירו אותי עם התינוק הישן למושב פנוי ליד זוג אנשים חביב *ששילם עליו*. בהיותם אמריקאים, היה להם לא נעים לבקש ממני לקום כדי שיוכלו להנות מהמרווח שהם שילמו עליו. אני מצידי הרגשתי לא נעים שהתנחלתי שם. 

עם כל עוגמת הנפש, החלטנו להתייחס לזה בתור חוויה ופשוט.. לעבור את זה עם כמה שיותר חיוכים (גם אם מאולצים בהתחלה).
אילוני היה מושלם בכל שלוש הטיסות, ישן, אכל, ישן, חייך לאנשים וישן עוד קצת.
נחתנו בניו יורק, לקחנו ואן ענק והתחלנו ב-Road trip שלנו… הביתה.
The van
הדרך הייתה יפיפיה. כל האזור היה עדיין מכוסה בשלכת של סוף הסתיו והמראות מסביבנו היו מגוונים מאוד במהלך הנסיעה. אחרי כ-5 שעות הגענו ונכנסנו לבית הריק. חיכו לנו חבילות מאמאזון על מפתן הדלת (הראשונות מעוד הרבה חבילות שיגיעו בקרוב) ובהן כמה דברים הכרחיים כמו מיטה ניידת לאילוני וכל מיני כבלים. לשמחתי, השכלנו לקחת איתנו את כל כלי המיטה ומזרן מתנפח, וככה בילינו את השבוע וחצי הראשונים:
mitkalvim
התכלבות קלה, אבל הכל זמני וכמו שאמרתי – חוויה. שלושה ימים אחרי הנחיתה, יוגב כבר חזר לעבודה ואני.. ממתינה לאישור העבודה ומנסה להשלים בהצלחה שני קורסים וסמינר ולסיים עם התואר הראשון המקולל הזה. מזג האויר משתנה כל הזמן – מיום שמשי ליום גשום ליום מושלג, בטווח המעלות שבין +8 ל-20-. לשמחתי הרבה, יש אחלה חימום בבית.


ארבעה חודשי הורות אחרי

אילוני הביא איתו כך כך הרבה דברים: המון אור, שמחה, חיוכים מתוקים ומלא קקי. אני באמת מרגישה איך לפעמים הלב שלי מוצף באהבה. או אוקסיטוצין. התקופה הראשונה הייתה ממש קשה, חוסר השינה היה כבד והרגשתי כמו צל של עצמי. היו כמה פעמים שהתחלתי לבכות מרוב עייפות. ביום אחד, שבועות בודדים אחרי הלידה חיממתי פיצה והשארתי אותה לרגע על השיש. אילון בכה מהחדר השני ואני הלכתי לבדוק מה קורה איתו. כשחזרתי, ראיתי את הכלב המנוול בעולם אוכל את הפיצה שלי. מיותר לציין שבכיתי באופן לא פרופורציונלי.

בחייו הקצרים מאוד, אילון הפך משק תפוחי אדמה ליצור שמתחיל לתקשר, להביע את עצמו בצלילים ותנועות שאינן בכי ולחייך המון. הוא לא מוכן להשאר במקום ו\או על הגב, אוהב מאוד להסתכל על אנשים מדברים ובכללי מאוד סקרן לגבי העולם. אני ממשיכה להאמין שהורות בעיקרה דורשת מאיתנו להיות רגועים יותר כדי שהוא יהיה רגוע יותר. העולם הוא מקום מבלבל מאוד גם כשאת בת 28, קל וחומר בגיל 4 חודשים. עברנו משבר סביב הגדילה שלו, עם אחות טיפת חלב שגרמה לי להרגיש כמו האמא המחורבנת בעולם. בטוחה שגם הלחץ של המעבר השפיע עליו, אבל התוצאה הייתה שהוא לא עלה מספיק במשקל, לא גבה מספיק ורק היקף הראש שלו נשאר עדיין מעל הממוצע. פניתי ליועצת הנקה נהדרת (שהיא גם חברה) ולשמחתי, זה כבר מאחורינו. הוא חזר לעלות במשקל ונמצא כבר באחוזונים דו ספרתיים! זו סקאלה מטופשת שלא אומרת כלום על שום דבר.  ראיתי בשבועות האחרונים ילדים שגדולים מאילוני בכמה חודשים טובים שנראים קטנים ממנו בגובה, ולהיפך. אנחנו נסתדר מצוין גם אם הילד לא שיאן הגובה.

במקור, הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה כחודשיים וחצי אחרי הלידה. אני שמחה מאוד שזה לא הסתדר ככה, משתי סיבות: לא הייתי מוכנה להרשים עדיין, ובטח שלא הייתי מוכנה להפרד מהילד. חוץ מהאכלה והחתלה, אנחנו משחקים, קוראים ספרים ביחד ועושים כל מיני תרגילי התעמלות תינוקות. אני ממלאת את זמני בלימודים, עושה קצת ספורט, מנסה לצאת מהבית כשמזג האויר מאפשר ו\או כשיש תוכניות. אחרי המעבר, הרגשתי שהיכולת שלי להיות אפקטיבית ולעשות עם עצמי משהו במהלך היום פשוט נעלמה. אהובי בעבודה רוב היום ו… אנחנו לבד בבית. אז הבאנו מטפלת שתהיה איתנו בבית שני בקרים בשבוע, כדי שאוכל ללמוד, לעשות קצת מטלות בית וכו'. השינוי היה סופר משמעותי. היום אני ממש מחכה לחזור לעבוד, אפילו בקוצר רוח מסוים. זה לא שאני כמהה להיפטר ממנו ברוב שעות היום, להיפך. אני ממש בטוחה שכשהוא יתחיל ללכת לפעוטון, יהיו הרבה דמעות מעורבות בעניין, רובן שלי. אני חושבת שחלק ניכר מהמשמעות שיצקתי לחיי מגיעה מעבודה, ומהגאווה שיש לי מההישגים בעבודה. להרגשתי, הורות לא ממש מתחרה באותה הקטגוריה ולכן לא יכולה להחליף את מקומה של העבודה בחיי.

אני מחכה למצוא את האיזון החדש שתביא איתו 2017.

restיאללה, שנ"צ.

על הלידה

היום יעברו שמונה שבועות מהלידה, ועד עכשיו לא באמת התפניתי לסכם את המאורע הזה. התחלתי לכתוב את סיפור הלידה הזה כבר חמש פעמים, הפעם מתכוונת לסיים.

אמ;לק – א.ב. רבל נולד ב-21.8, שבוע 40+6, 16 שעות מתחילת הצירים ועד ליציאתו, אפידורל זה חשוב לשפיות וגם חוש ההומור של היולדת, היה מספיק חיובי שאהיה מוכנה לעשות את זה שוב. תוכנית לידה היא פנטזיה. אל תקראו הלאה אם פרטים רפואיים דוחים אתכם. הנה gif כדי להפריד בין החלקים. מובטחות תמונות חמודות בהמשך.

bumpies

לפני

יש לי סבלנות, אבל אני שונאת לחכות. במיוחד כשהדבר הזה שאני מחכה לו עלול לקרות בכל רגע. ה-due date המקורי היה ה-15.8. ה-due date של האולטראסאונד הראשון היה ה-18.8. ב-18.8 הייתי עצבנית, עייפה ועצובה. רק רציתי שזה יקרה כבר. הרגשתי עוד ועוד צירונים, לא משהו סדיר למרבה הבאסה. הטיסה חזור של אחי התקרבה מרגע לרגע, וממש רציתי שהוא יפגוש את האחיין שלו.
ב-19.8 הלכנו למעקב הריון עודף באיכילוב, שם אמרו לי שני רופאים אחרי מישושי בטן שהוא צפוי לשקול 3800-3900. וואו. זה משקל הלידה של אחי, וממש לא רציתי להגיע לזה. המחשבה על דחיקת דלעות מהואגינה מפחידה קצת יותר מאשר המחשבה על דחיקת אבטיחים.
בערב ה-20.8 יצאנו לאכול עם ההורים שלי. תוך כדי האוכל, אני מרגישה אותו זז בבטן שלי, קצת יותר מהרגיל בשלב הזה. על השולחן הונח איזה סלט עם פלפל חריף. אכלתי שתי חתיכות בשביל לשעשע את עצמי במחשבה שאולי זה יעזור (עיין ערך פוסט קודם ודברים מטופשים שנשים עושות כדי לזרז את הלידה). זה לא היה טעים, אבל סיפק קצת שעשוע – מצרך מאוד נחוץ בימים ההם.

בבית

כמעט כל יום אמרתי שאולי היום זה היום. נמאס לי מה"זאב זאב" הזה, אז כשחזרנו מהמסעדה, לא אמרתי כלום. והנה, 02:30 בלילה ואני מתעוררת עם כאב בטן. לא חריג בימינו, השבועות האחרונים הרגישו כמו קלקול קיבה מתמשך. ביקור קצר לשירותים ובחזרה למיטה. הצלחתי להרדם שוב לכמה דקות ואז שוב, כאב בטן. עוד גיחה לשירותים ועוד לישון. כאילו, לנסות לישון, כי בשלב הזה כבר הרגשתי שזה חריג ולא משהו שחוויתי קודם. "כשזה זה, את תדעי" היה המשפט שליווה אותי בשבועות האחרונים. בשלב הזה שלפתי את הטלפון ואת אפליקציית תזמון הצירים שהורדתי מבעוד מועד והתחלתי לתזמן. סימסתי גם לבסטי שבניו יורק (כי מי עוד ער לקראת 4 בבוקר) "הלילה בתוכניתנו – צירים או גזים כגורם לחוסר שינה. הישארו עמנו!", כי עוד לא ברור מה זה וחבל להעיר את יוגב. תוך חצי שעה כבר הבנתי שזה העניין ויוגב התעורר, עדין במיטה. בינתיים אני עם צירים קצרים כל רבע שעה-20 דקות, כבר יושבת על כדור הפיזיו בסלון בכיף שלי.
בחמש בבוקר יוגב עבר לסלון. בגיחה אקראית לשירותים ראיתי דימום קטן, מסתבר שיצא הפקק הרירי המסתורי. כנראה שהלידה הזו באמת תקרה.

contractions1

הצירים נהיים יותר ויותר סדירים, יוגב יוצא עם הכלבים ואני ממשיכה בסבבה שלי על הכדור, מתרגלת תנוחות מהפילאטיס והיוגה ואומרת לעצמי שעד כה, הכל סבבה. ואללה, אני מסוגלת לזה. משיחה בטוויטר הגעתי ללשמוע את "לכל אחד" של שלומי שבת תוך כדי סיבובי אגן על הכדור. בסביבות שש וחצי מתחיל הדיון על הנסיעה לבית החולים, כשכבר יש צירים של דקה כל כ-5 דקות. כמו שאמרו לי תמיד, עדיף לחכות בבית כי גם ככה ישלחו אותך להסתובב עם פתיחה קטנה מדי, אז החלטנו שאם ממשיך ככה – נצא עוד שעה, וכך היה.
07:30 ואני עומדת ליד הרכב ומחכה שיוגב יתקדם קצת (כדי שאוכל להכנס. חבית. הייתי חבית.), מרגישה מבול חמים בפלג הגוף התחתון.  ירדו לי המים שניה לפני שנכנסתי לרכב ואני מנופפת ליוגב בהיסטריה מהולה בצחוק, כי כפרות על הריפוד.  נסיעה מחולון לאיכילוב, 07:40 בבוקר יום א'… מלא פקקים. להעביר צירים בפקקים.. ובכן, לא פיקניק, אבל עדיין נסבל והמשכנו להשתעשע מהעניין.

בבית החולים

הגעתי למיון יולדות באיכילוב וקיבלו אותי די מהר. גילינו שהמים שירדו היו מקוניאליים (חירבן ברחם, קורה בדרך כלל בהריונות עודפים). חיברו למוניטור וראו צירים סדירים, אבל פתיחה 2. בכל מקרה העלו לחדר הלידה כי זה הנוהל עם מים מקוניאליים. מקבלת אותנו אחות ש.. איך לומר? ניכר שהיא כבר ראתה את הכל ולא לגמרי עניינו אותה. ביקשתי כדור פיזיו כדי קצת לזוז בזמן הצירים (כמו שתכננתי בתוכנית הלידה) והודיעו לי ש.. לא יקרה. ברגע שהמים עכורים – אין מה לעשות, אני צריכה להשאר על המיטה ומחוברת למוניטור.
בואו נדבר על המוניטור הזה רגע. אני שמעתי שבאיכילוב יש מוניטורים אלחוטיים ומתקדמים, אבל המוניטור שהייתי מחוברת אליו היה כה מחורבן שכל תזוזה קטנה שלי גרמה לדופק של העובר להיעלם מהרישום, והצירים שלי? הם בכלל לא נספרו שם. אני מתפתלת מכאבים והמוניטור be like עסקים כרגיל.
באה רופאה לבדוק ואמרה שהפתיחה כבר 3, ואפשר להתקדם לכיוון האפידורל. עכשיו, בשלב הזה (10:30) אני כבר מתזמנת צירים ארוכים כל 2-3 דקות. כואב מאוד. להעביר צירים בישיבה על מיטה זה לא כיף גדול, אבל יוגב עושה לי מסג' בגב התחתון וזה עוזר ברמות על. תוך כדי ציר אני מסובבת את פלג הגוף העליון ועושה קולות המהום. התרכזתי בקול כדי לא להתרכז בסבל. כעבור כמעט שעה וחצי של כאבים וצירים, מגיע מנהל מחלקת ההרדמה ביולדות לתת לי אפידורל. הוא ניסה להצחיק אותי עם בדיחת ה- See Sharp המפורסמת (יענו C#), והופתע שהכרתי את הבדיחה ולא צחקתי במיוחד. יוגב יצא החוצה ואני התכוננתי לאפידורל. להשאר ללא תנועה בזמן ציר זה סיוט. לדעתי זה היה החלק הכי קשה בכל הלידה הזו. כאב פצצות ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בשביל להקל על הכאב.
האפידורל השפיע, אפשר להרגע ולאכול משהו.פוסט-אפידורל

האפידורל עמעם את הכאב מאוד, וזה היה נחוץ. יכולתי לנוח קצת ולהרגע, להסתמס עם חברים ולעדכן במצבנו. אמא שלי גם הגיעה באיזשהו שלב. האווירה הייתה טובה.
כל הרוגע הזה גרם לכך שהצירים הואטו מאוד. פייר, לא מיהרתי כל כך. ההאטה אל מול הכאב של קודם? האטה. לגמרי האטה. אבל מה עושים כשיש האטה? זירוז! אדוני צריך לצאת משם כבר. אחרי ירידת מים כבר לא משחקים. קיבלתי 3 זירוזים של פיטוצין. 12:30, 13:30 ו-15:30. ב-13:30 כבר הייתי בפתיחה 9.5, שלדעתי קרתה עוד לפני שהכניסו את האפידורל.
לבסוף, באזור 15:00 הייתי בפתיחה מלאה. ווהו! אז.. אפשר ללדת כבר? יוגב הפנה את מבטו אל עבר האגן שלי ואמר "Mellon!" (Speak Friend and enter). כנראה שהילד לא בקיא באלפית, כי שום דבר לא קרה.
לשמחתי התחלפה האחות למישהי הרבה יותר סימפטית, היא גם נראיתה פחות עסוקה בעצמה ויותר בעניין של ליילד אותי. ניסיתי לדחוף קצת, אבל היא אמרה שזה עוד לא הזמן, ושהשלב הזה (שלב המעבר שבו היצור מתברג באגן) צפוי לקחת כ-3 שעות. טוב, נמתין. בינתיים אבא ואחי הגיעו וחדר הלידה הפך למפגש משפחתי משעשע לפרקים אם כי קצת עמוס לטעמי. ברקע שמענו מישהי אחרת יולדת בצעקות אימים. תוהה אם גם אני אצרח כשזה יגיע. לקראת 16:30 אמא הלכה לעבוד מעבר לכביש, אמורה לסיים תוך שעה וחצי ולחזור בשבע. אנסה לא ללדת בלעדייך, אבל לא מבטיחה כלום. קצת מיציתי פה.

waiting
ב-17:30 אני מתחילה להרגיש את הצורך לדחוף. קוראים לאחות והיא אומרת שזהו, הגיע הזמן. מביאים גם רופאת ילדים לכל מקרה (בגלל המים המקוניאליים). בהתחלה אני מנסה להרפות את רצפת האגן כמו שלימדו אותי בפילאטיס. האחות, מצידה, אומרת שזה לא יעיל ואם אני רוצה שהוא יצא – אני צריכה לדחוף. להפעיל את שרירי הבטן, הירכיים והתחת. אוקיי, אפשרי. מנסה לתפוס את הרגל הימנית ולמשוך אליי ולא מצליחה להרים אותה. האפידורל שיתק את רגל ימין יותר מאשר את רגל שמאל. יוגב תפס פיקוד על רגל ימין ואני על רגל שמאל ו.. דוחפים. באיזשהו שלב נכנסה גם עוד מישהי (אחות או רופאה, אין לי מושג) שאמרה לי לתת קונטרה למרפק שלה, ולחצה לי את המרפק לבטן. זה היה די אפקטיבי.
האחות ויוגב מעודדים אותי ואני לוחצת בטירוף שלי. לא הרגשתי צורך לצעוק בכלל. נראה שאני עושה עבודה טובה כי בין ציר לציר, הוא מתקדם כלפי היציאה. מתוך הליטר של שמן השקדים שהבאנו, נשפכו כמויות מכובדות. האחות גם אמרה משהו כמו "וואו, יש פה הרבה מקום". OMG. באיזשהו שלב האחות מודיעה לי שהראש שלו בחוץ ושואלת אם ארצה לגעת. ובכן, כשראיתי את העונה האחרונה של "בייבי בום", נתקלתי בעניין הזה – מיילדות שואלות אם היולדת רוצה לגעת בראש. זה נראה לי הדבר המגוחך בעולם – למי יש זמן לגעת בראש? תוציאו אותו כבר!! אממה, לדחוף כשאין ציר זה די counter-productive. אז בסדר, ניגע בראש. חוויה סוריאליסטית לחלוטין. זה רך.
עוד לחיצה אחת, שלאק-לאק-לאק (קולות של משהו חלקלק עושה את דרכו החוצה) והיצור הקטן והחיזרי הונח על החזה שלי בעודו צווח.

אי שם, מחוץ לחדר, יש מחיאות כפיים וזעקות "כל הכבוד".

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

בכי, אושר, בכי, נשיקות ושמחה רבה.
שוקלים את היצור ומגלים שהוא בסך הכל שוקל 3.2 ק"ג. לא ממש דלעת. השליה יצאה מהר והייתה שלמה. אבא ואח נכנסים להגיד שלום לקטן ויוצאים כדי שימשיכו לטפל בי. קיבלתי עוד פיטוצין לכיווץ הרחם והתחילו במלאכת התפירה. אחות תופרת, אחות מסתכלת ורופאה מדריכה. לקח די הרבה זמן על תפר אחד פנימי אבל יאללה, זה לא שהייתי בלחץ ללכת לאנשהו. גם לא ממש יכולתי לקום עדיין.
ניסיתי להניק קצת בחדר הלידה, אין לדעת אם זה באמת עבד – הילד היה עייף וגם אני. לקחו אותו לתינוקיה ואותי למחלקה, ואז הגיע הסושי שחיכיתי לו חודשים רבים.
ירדתי מהמיטה באזור 22:00 וגיליתי שקצת קשה ללכת אחרי לידה, אבל אפשרי. אחרי המקלחת-הסופר-הכרחית-פוסט-לידה הלכנו לבדוק מה שלום ילדוני בתינוקיה. כמובן שהוא ישן שנת ישרים, אבל אחרי כמה דקות איתנו החל להתעורר. ניסיתי להניק, לא בטוחה אם משהו קורה שם באמת, אבל הוא נרדם בחזרה. לקחתי אותו לתינוקיה לבדיקת רופאה שציינה שהראש גדול אבל בנורמה. מוכר לי מאיפשהו. אמרתי לאחות להעיר אותי כשירצה לאכול והלכתי לישון. כמובן שהוא התעורר פחות משעה אחרי שנרדמתי ורצה לאכול. ניסיתי להניק שוב אבל הוא כל הזמן התנתק ובכה. מוכנה מראש לאפשרות שלא אצליח להניק, לקחתי תמ"ל (תחליף מזון לתינוקות) מהאחות ונתתי לילדוני. אכל, שבע, נרדם.

קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים. נבדקתי ע"י רופא ואחות והכל בסדר. מדממת כמו חיה פצועה אבל זה תקין, מסתבר. מזל שיש תחתונים חד פעמיים. לקחתי את ילדוני מהתינוקיה בעודו ישן וישבתי לאכול ארוחת בוקר. יוגב הצטרף והתכרבלנו יחדיו במיטת בית החולים. יועצת הנקה הגיעה לחדר ואמרתי לה שאני חושבת שאין לי חלב, הרי ילדוני לא הצליח לשבוע עד שנתתי לו בקבוק. היא נתנה כמה לחיצות מהירות על הציצי ויצא משהו! זו הפעם הראשונה שראיתי את החזה שלי מפיק משהו. טוב לדעת. היא הודיעה לי שבלילה הבא אני לא אשן כי קפיצת גדילה והוא יצטרך לינוק נון-סטופ. נשמע נהדר. לא מבטיחה כלום.

קיבלנו טלפון שהחדר במלונית מוכן. בדרך למלונית נכנסנו למשרד הפנים בשביל לתת לו את שמו – אילון בנימין. אילון. אילוני. אילונים, אילונימי, אילונושו. נושו. נושנושו.Ey1

במלונית

המלונית של איכילוב נהדרת. לקחנו את הסוויטה (50% החזר ממכבי שלי, כבר אמרתי?) וזה היה מדהים. החדר נוח בטירוף ויש מקום לארח. התינוקיה יותר קטנה ויש יותר צוות מאשר במחלקה, והצוות היה ממש מקסים. היו גם הדרכות לגבי רחצה, בטיחות וטיפול כללי בתינוק. אני שמחה מאוד שקיבלנו אותן, אם כי הרגשתי שאני יודעת הרבה מזה. והאוכל. אוי, האוכל. עוד יומיים בהם לא הייתי צריכה לדאוג לאוכל בשביל המבוגרים והוא היה פשוט מצוין. יוגב בילה את רוב היום איתנו, אבל המשיך לנסוע הלוך-חזור בשביל לדאוג לכלבים. באחד הימים הוא גם הביא בגדים שלו הביתה, כדי שיתרגלו לריח.
במלונית ביקרו אותנו די הרבה, וזה היה כיף ומרגש. לפעמים השתמשנו במבקרים בתור ביביסיטר בשביל לשבת לאכול ברוגע. הוא עבר המון ידיים והיה מאוד נוח וישנוני על כולם.

EywZu

מיום ליום הרגשתי יותר טוב. עדיין היה קשה ללכת, אבל בהמשכתי לנסות להניק ונראה שזה יחסית מצליח, במהלך היום הוא היה ממש רגוע. כשיוגב לא היה, ביליתי די הרבה בחדר ההנקה וכבר התפתחה לה שם אחוות נשים מניקות. בלילות הרגשתי שאני חייבת לישון והאחיות נתנו לו תמ"ל. הזכרתי לעצמי שהילד צריך אמא שפויה וזה חשוב יותר מאמא מניקה. נתנו לילד מוצץ בלילה, הוא היה מבסוט לגמרי וזה עזר לו לישון.
יום לפני שחזרנו הביתה הלכתי ליועצת ההנקה של המלונית. היא בישרה לי שאני בשליש הרביעי של ההריון והציצי זה חבל הטבור החדש. כשאמרתי שאני לא רוצה שהציצי יהיה מוצץ, היא הודיעה לי שטעות בידי, ושציצי זה מוצץ. היא גם אמרה שאסור לתת מוצץ או בקבוק עד גיל חודש כשתתבסס ההנקה, כי לילד יש בלבול פטמות והוא לא ינק טוב. היא גם אמרה שיש לו לשון קשורה. בקיצור: תניקי, תניקי ותניקי. הילד מצייץ? תניקי. הוא מחייך? תניקי. השעה בשעון מתחלקת ב-2? תניקי. נמאסה עליי מזמן הפרופוגנדה בנושא ההנקה, אבל לא היה לי כח להתווכח איתה. היא כן נתנה לי כמה טיפים שהתגלו כחשובים, אבל כמו שכבר חוויתי קודם, הם היו בתערובת מרגיזה של הטפות. הפטמות שלי כאבו והיו פצועות ובכלל חשבתי שזה לא ימשיך עוד הרבה. בבית היה מספיק תמ"ל וכמה סטים מכובדים של בקבוקים, וגם הצטיידתי בתמ"ל מבית החולים.
שלושה ימים אחרי הלידה, והגיע הזמן לצאת הביתה. קיבלנו תדריך מקיף מהאחות לגבי המשך מעקב רפואי (הילד צהבהב ועוד דברים שגרתיים), שמנו אותו בסלקל ויצאנו לחיים האמיתיים.EySalKal

שוב בבית

הגענו הביתה והתחלנו עם השגרה הביתית. יותר מדי זמן בבית ברצף לא עושה לי טוב. הימים קצת מתערבבים בלופ האינסופי שבין האכלה, החלפת חיתולים והרדמה. אנחנו משתמשים ב-Baby tracker הנהדרת בשביל לעקוב אחרי העניין. בין לבין יש גזים ובכי, אבל לא הרבה. עושים מאמץ להבין מה הוא באמת צריך, הוא הרי לא בוכה סתם. הוא העתק מוחלט של יוגב, חוץ מהראש הענק.

עזרה פיזית בבית זה הדבר שהכי הייתי צריכה בזמן הזה. יוגב דאג להכל סביבי ואני יכולתי להתרכז בילדון ובמנוחה. אני אוהבת אותו כל כך. ההורים שלי שגרים במורד הרחוב היו פה כל הזמן ועזרו (ועוזרים) המון. חברים יקרים המשיכו לבקר אותנו, וזה היה מצוין לשפיות שלי. אני מארחת ממש גרועה בתקופה הזו, מקווה שיסלחו לי.

באורך פלאי, מאז שהגענו הביתה – ההנקה הסתדרה והפכה להיות פעולה שגרתית ו.. יעילה. אני לא רואה בזה קסם או דרך מדהימה וייחודית להתחבר לילד. הוא עולה במשקל וזה מה שחשוב פה. אם זה היה קשה יותר, לא הייתי עושה את זה. החלטתי שכל עוד אני בבית וזה ממשיך ככה, אמשיך עם זה. זה חוסך כסף והתעסקות עם בקבוקים ואבקות. ברגע שזה יהיה עול, מתיש או כואב – יש תמ"ל.

מישהו אמר לי מזמן שכשיהיו לנו ילדים, הכלבים יאבדו את חשיבותם בשבילנו. קשקוש. אני אוהבת את הכלבים שלי כמו שאהבתי אותם לפני הלידה, ואני ממשיכה להתייחס אל עצמי בתור אמא שלהם גם עכשיו. הם האחים הכלבושיים של אילון ויש לנו מספיק מקום בלב בשביל לתת אהבה לכולם.

EYgif1

שמונה שבועות אחרי

זכינו בילדון נהדר. אני אוהבת אותו כל כך.

EyGif2

על הריון

לכתוב זה ההיפך מלשכוח. בואו נקרא לפוסט הזה "יציאה מארון ההריון". לא בטוחה אם זו קריאה מעניינת, אבל כהרגלי – אני כותבת את זה בשבילי.

לפני

  • החלטנו שאנחנו רוצים להתחיל לנסות בינואר 2015, אחרי כמעט עשור של זוגיות וכמעט 5 שנות נישואין בהן שאלו ורמזו אינסוף פעמים לכיוון. לפני הכל, התחלנו כל מיני בירורים רפואיים כמו בדיקות גנטיות, בדיקות דם והתייעצויות עם מומחים כדי להתחיל את התהליך ברגל ימין.
  • באזור ספטמבר 2015 כבר ידענו שהכל בסדר ואפשר להפסיק עם אמצעי המניעה, אחרי כמעט עשור על גלולות. אמרנו שיקח כמה שיקח, בלי לחץ לגבי מתי כל ההריון הזה יקרה, אנחנו מוכנים לזה כמה שאפשר להיות מוכנים.
  • בסוף נובמבר, סבתא שלי התאשפזה בבית חולים אחרי אירוע לב. שאלתי את עצמי אם חיכיתי יותר מדי מכדי שסבתא תזכה לראות נין שלה, קיוויתי שהתשובה תהיה שלילית.

שליש ראשון

  • החל מאמצע אוקטובר, עבדתי בטירוף. באמת טירוף שלא נראה כמוהו בחיי עד כה. זו הייתה תקופה מאוד מאוד מתישה פיזית ורגשית, עם מעט הפוגות. חוץ מזה גם קנינו דירה, שיפצנו אותו ועברנו אליה. חוץ מזה גם טסתי לחו"ל לראיון עבודה. חוץ מזה גם היה שבוע מילואים כשבוע אחרי מעבר הדירה.
  • המחזור שלי איחר בחודש דצמבר, דבר חריג בפני עצמו, והופיע שבוע אחרי בתור דימום מוזר ולא עקבי שנמתח על פני שבוע וחצי. קבעתי תור לרופאת נשים במחשבה שמשהו לא תקין קרה פה וכדאי לבדוק. לא היו תורים עד תחילת פברואר, אז דחיתי את זה במחשבה כי הרי קיבלתי איזשהו מחזור, גם אם הוא היה ממש מוזר.
  • קיבלתי את העבודה שהתראיינתי אליה וחתמתי על החוזה. עכשיו צריך רק לסגור את סוגיות הויזה ואנחנו עוברים. בתקווה, מתישהו. בעתיד הלא ברור.
  • התחלתי לחשוד שאני בהריון בסוף ינואר, אחרי שבועיים שהרגשתי בהם כמו סמרטוט ואחרי פעם נוספת שהמחזור שלי איחר. עשיתי משמרות לילה במילואים וזה נתן לי חיזוק לכך שאולי אני פשוט בג'ט לג. לא היו לי בחילות, אבל נהייתי רגישות לריחות (ודחייה מריחות מסוימים: טיגון, סיגריות, בשמים מסוימים), ורציתי לאכול בריא כל הזמן. גם ירדתי כמה ק"ג טובים במשקל, היה לי צינון שלא עובר, ותחושה של תשישות מוחלטת, כמו במחלת הנשיקה. למעשה, אלמלא ידעתי שאנחנו מנסים להכנס להריון, הייתי מניחה שאני שוב חולה במחלת הנשיקה. הסימפטומים היו מאוד דומים.
  • שבוע שלם פמפמתי ליוגב שנראה לי שאני בהריון. אמרתי שאם המחזור לא מגיע ביום ו', הוא הולך לקנות בדיקת הריון בבוקר ואני אשתין על המקל. הגענו ליום שישי ולא היה מחזור. השתנתי על מקל.Stick
  • OMG, אני בהריון. בחישוב מהיר, המחזור האחרון היה הדבר המוזר ההוא בדצמבר, אני ב.. שבוע 7. שמחה מאוד, משתפת את ההורים שלי, אחי ואת אחד הגיסים. אבא היה בדיוק בדרך לבית החולים לבקר את סבתא, מאושפזת שוב. הוא נשמע בטלפון כאילו פתאום הוא Walking on sunshine. הוא כל כך רצה לקבל נכד לכבוד גיל 60, ונראה שזה עומד לקרות.
  • OMG, אני בהריון. שבוע 7 זה נורא מוקדם, רוב ההפלות קורות בשבועות הראשונים. יש לי מלא נוגדנים בדם וסיכוי מוגבר להפלות. לחץ. לחץ לחץ לחץ. ביום ראשון עשיתי בדיקת דם שהייתה מוכנה לצורך העניין שאימתה את בדיקת השתן וכן, אני אכן בהריון. איזה לחץ. וגם שתיתי בירה לפני שבוע. ועישנתי כמה סיגריות. לחץ לחץ לחץ.
  • התור לרופאת הנשים הגיע, זה שקבעתי בגלל המחזור המוזר בדצמבר. מסתבר שזה בכלל לא היה מחזור וכבר הייתי בהריון, במקום גוש תאים עם דופק אנחנו רואים 5 ס"מ של יצור אנושי בהתהוות, עם ראש, רגליים, ידיים ובטן. אני מרגישה מטומטמת להחריד שלא עליתי על זה עד עכשיו ובבד בבד מאושרת עד מעל הראש שעברתי את השבועות המסוכנים ביותר מבחינת הפלות טבעיות והיצור הזה שרד. הרופאה מציידת אותי ברשימת בדיקות ארוכה מאוד שעליי לקבוע מיד כי מי לעזעזל מגלה שהיא בהריון בשבוע 12, זה כבר בדרך כלל אולטראסאונד שני, ויש הרבה עבודה לפניי. באותו היום מרחיבים עוד את רשימת האנשים שיודעת בחברות ממש טובות שלנו וההורים שלו. קוראים לו Hell Spawn, הכנה ראויה לקראת ה-"מה עשית לי??" שבטח עוד יהיה בחדר הלידה.

HS 12W

  • שלושה ימים אחרי זה יש לנו עוד אולטראסאונד לשקיפות עורפית, הכל טוב ואנחנו רואים את החיזר הזה שוב. יש לו אף כמו לאבא שלו, לא מפתיע.
  • חוסר הוודאות והשליטה מאוד קשה לי. אני נפגשת לראשונה עם אחות מעקב ההריון, שמסבירה לי שבכל מקרה, עד שבוע 24, אין ממש מה לעשות אם משהו משתבש בתהליך. איך אני אמורה לעבור עכשיו עוד כמה שבועות בלי לדעת מה קורה בבטן? בצעד החלטי אך לא לגמרי שפוי אני קונה מכשיר דופלר ביתי (סוג של אולטראסאונד שמאפשר לשמוע מה קורה בפנים) ב-17$ מאלי אקספרס. לא לגמרי שפוי ורציונלי, אבל אולי זה יכניס קצת שפיות לחרדות שלי. 
  • אני קונה גם כמה מכנסי הריון באינטרנט, מקווה שהם יגיעו לפני שכבר לא אוכל ללבוש את המכנסיים שיש לי.
  • עוברים את סקירת המערכות הראשונה, מגלים שזה בן. הייתה לי תחושה שזה בן, כל הזמן התייחסנו אליו בתור בן. אבל רגע, מה עושים עם ברית המילה? אנחנו חלוקים בנושא, אני רוצה ויוגב לא. דוחים את הדיון למועד יותר רלוונטי.
  • פיפי. כל הזמן פיפי.

שליש שני

  • מגיע האולטראסאונד הביתי ואנחנו מתחילים לחפש את  הקטן מדי ערב. לפעמים מוצאים את הדופק, לפעמים סתם שומעים בועות ותזוזות ברחם. זה כל כך נעים ומרגיע. ה-17$ הכי טובים ששילמתי, בחיי.
  • התחלתי לצלם bumpies שבועיים. זה די נחמד לראות איך הבטן מתפתחת משבוע לשבוע, אפילו אם עדיין לא רואים את זה כשאני לבושה.
  • סיפרתי בעבודה שאני בהריון, לחברי המשפחה שלא ידעו וחברים טובים בניכר. התחלנו לספר בספונטניות לחברים שפגשנו. מימדי הלחץ ממש ירדו.
  • הולכים לסיור באיכילוב ובאסף הרופא. האוכלוסיה בכל בית חולים מאוד שונה, הפרוצדורות הרפואיות דומות מאוד. איכילוב נשמע יותר גמיש לכיוון לידות טבעיות, אולי מרוב תל אביביות שרוצות ללדת בתנוחת הפרה הפועה (יוגב המציא).
  • מרגישה חוסר ריכוז בעבודה, תוהה אם זו הטפשת המפורסמת. משתמשת בתירוץ הזה בינתיים כדי להסביר את זה, בעיקר לעצמי.
  • העייפות עברה, החולשה עברה אבל אחרי ירידות משמעותיות במשקל, התחלתי לעלות. החזה שלי גדל, כמו שאמא תמיד הבטיחה. חזרתי להרגיש כמו עצמי. היה גם פחות לחץ בעבודה, התמקמנו בדירה ונכנסנו לשגרת החיים של השליש ה"קסום". התחלתי לעשות תרגילי פילאטיס הריון בבית עם עצמי, כדי לשמור על הגוף ולהתכונן ללידה.
  • הבגדים שקניתי בדצמבר לא לגמרי עולים עליי. הולכת וקונה שני מכנסי הריון ליד העבודה במחיר מופרך כי די כבר עם הכפתורים הפתוחים, רוצה שיהיה יותר נוח.
  • עשינו סקירה שניה, ל-Hell Spawn יש ראש גדול באופן יחסי לגוף שלו. מעניין מי עוד נולדה עם ראש גדול בצורה לא פרופורציונלית. אבל הוא בריא ומתפתח בצורה תקינה אז למי אכפת. ראינו אותו בתמונת תלת מימד והוא מתחיל להראות אנושי ואפילו חמוד.

^A55CB38E13AD23008A2D4CE5BEBBF6533693E8476BE96CEFB7^pimgpsh_fullsize_distr

  • קניתי כרית הריון ענקית. אני עוד ישנה בסדר בלעדיה, אבל זה נחמד לחבק אותה בלילה.
  • התחלתי להרגיש תנועות! החסרונות של שליה קדמית הן שמרגישים יחסית מאוחר, והנה, שבוע 21 ומשהו, התחלתי סוף סוף להרגיש את תחושת ה"דגיגונים השוחים", "בועות אוויר מתפוצצות" או מה שזה לא יהיה. תנועות ממש קלות ולא עקביות, אבל כשמצליבים עם האולטראסאונד הביתי – קשה לטעות. זה הוא! סוף סוף!! גם יוגב התחיל להרגיש אותו וזה ממש מרגש את שנינו.
  • אנחנו טסים לארצות הברית בפסח לטיול "הכנה למעבר" או פשוט בשביל לעשות חג בארה"ב. מצטיידת בכמות בגדי הריון במחירים מגוחכים (הפעם כלפי מטה) ונהנים משבוע כיפי עם הסניף האמריקאי של המשפחה. מתים כבר להצטרף אליהם. קונים גם כמה דברים בשביל התינוק, אם כי הלידה נראית עדיין כל כך רחוקה. הדיילת במטוס נגעה לי בבטן. זה היה ממש מעצבן, אבל הייתי כ"כ עייפה שלא אמרתי כלום.
  • התחלתי עוד תקופה אינטנסיבית בעבודה, אבל הידיעה שאני בהריון גורמת לי להיות יותר טובה לעצמי ולא להתיש את עצמי באותה המידה. זה גם קל יותר מהתקופה המקבילה באוקטובר, תודה לאל.
  • אני מבקרת את סבתא בבית החולים השיקומי בו היא נמצאת. היא חשבה משום מה שילדתי כבר. לא סבתא, אני בחודש שישי.. עוד יש קצת זמן. ביקשתי שתציע שמות לילד, אבל אין לה אף לא רעיון אחד.
  • התחלתי ללכת לפילאטיס ויוגה להריוניות באמבריא. זה קרוב לעבודה וזה להזיז את הגוף, אני די מרוצה מהעניין.

שליש שלישי

  • Hellspawn משהק! זה חמוד ומרעיד את הבטן בתנועות קצובות. ניכר שזה הילד שלי. אני די מרוצה מעניין התנועות בכללי, כיף להרגיש אותו שם.
  • סבתא נפטרה. קשה לאבא שלי ברמות שאי אפשר להסביר. אני לא מאמינה שהיא לא תזכה להחזיק את Hellspawn. זה די שובר אותי. השבעה הייתה מאוד קשה.
  • המשפחה שלי מציקה ליוגב בנושא הברית. אני שולחת את כולם לכל הרוחות. זו החלטה שלנו ורק שלנו. קוראת עוד על שיקולים לכאן או לכאן.
  • עשינו קורס הכנה ללידה של מכבי. חוץ מיועצת ההנקה שרציתי להרוג, היה ממש סביר. נראה שקראתי מספיק באינטרנט כדי לוותר על זה, אבל לשמוע מזוגות אחרים עשה לי טוב וגם היה מבדר לפרקים.
  • אני מלטפת את הבטן שלי הרבה. לא הבנתי את העניין הזה לפני שנכנסתי להריון, אבל יש בעליה הזו במשקל משהו מאוד מיוחד בעיניי. אני אוהבת את הגוף שלי ומוקירה לו תודה על זה שהוא מסוגל לכל הפלא הזה, ושהגעתי עד כאן בלי לסבול, באופן יחסי.
  • החלטנו שאלד באיכילוב, מזמינים גם מלונית. זה אמנם יקר, אבל אקבל החזר של 50% ממכבי שלי שלא השתמשתי בו בכלל עד כה. לא מבינה כ"כ את הלחץ לעשות הכל בפרטי, הרופאים במכבי ממש טובים והצלחתי לקבוע תורים לרופאים מאוד מומלצים מהם קיבלתי שירות ממש טוב וחיובי.
  • זה שליש הרשימות. רשימת קניות, רשימת דברים להשיג, רשימת אריזה לתיק לחדר לידה, רשימת מטלות בירוקרטיות שנשארו פתוחות הרבה זמן.
  • התחלנו להכין את הכלבים לשינוי בבית. הורדנו אותם מהספה, הפסקנו לישון איתם בלילה והסדרנו את היחסים ביניהם. ההתחלה הייתה מאוד קשה אבל ברור לנו שזה לטובה. הם התינוקות שלנו ואנחנו אוהבים אותם מאוד, כל המארג המורכב הזה צריך לעבוד ביחד גם אחרי ש-Hellspawn יוולד.
  • עושים הערכת משקל ראשונה, נראה שהוא באחוזון 55-60. זה טוב. עדיין ראש גדול, לא מפתיע בכלל.
  • נהיה חם, החום הזה מתיש ומנפח לי את הרגליים. של מי היה הרעיון הזה, ללדת באוגוסט? אני מקפיאה את חדר השינה כל לילה.
  • טפשת הריון היא שקר. אמרו לי שזה יהיה אז האמנתי שזה יהיה, אבל לא באמת. אני חדה מאי פעם, מתקתקת הרבה משימות במקביל ובכללי מרגישה די טוב.
  • הרבה פיפי, אבל לא בקטע הזוי. אולי פשוט יש לי יכולת התאפקות די משמעותית.
  • הגעתי לחודש תשיעי וקיבלתי לגיטימציה סביבתית להתחיל להתלונן. להלן קובץ תלונותיי לשבוע 36:
    • קשה להרים את הסבון באמבטיה
    • קשה לשים לק בציפורני הרגליים (או לעשות פדיקור..)
    • אי אפשר לשכב על הגב
    • קשה לשבת על הספה כי בכל פוזיציה יכול להיות נוח עכשיו ולא נוח עוד דקה
    • קשה לאכול מנה גדולה של אוכל כי פשוט אין מקום בבטן
    • לצאת מהבית למקום שאינו ממוזג או בדרך שאינה כוללת מזגן מקצה לקצה זה סיוט
    • אני נוהמת כבר כמה שבועות באוזן של יוגב, ולא באמת שולטת בזה.
    • אני גם נוחרת.
    • פעם היו לי קרסוליים נאות, יכולת לענוד טבעות על אצבעות הידיים וסבלנות רבה לבני אדם. מקווה שלפחות שניים מהנ"ל יחזרו אחרי הלידה.
  • עברנו הערכת משקל שניה ואחרונה. זה היה האולטראסאונד האחרון בו אראה את קטני עד שנגיע לחדר הלידה. הוא זז ומשתולל גם עכשיו, הרופאה הנהדרת שלי אומרת לי לישון טוב בלילה, מאחלת לי הצלחה ואומרת לקבוע תור 6 שבועות אחרי הלידה. OMG. זה כבר ממש קרוב.
  • שבוע 37 ויצאו לי סימני מתיחה על הבטן עצמה. אוף. בצדדים כבר היו לפני, ממש קיוויתי שאצליח להמנע מאלה שבאמצע.
  • הפסקתי ללכת לעבודה. לשבת כל היום עם רגליים למטה גמר לי את הרגליים, וגם אין רצף מזגני. מתכוננת לזה שאני אבלה כמה חודשים בעיקר בבית, מחליטה שיש בזה גם יתרונות.
  • סיכמנו את סוגיית ברית המילה. אהובי הלך לקראתי ואני מעריכה ומוקירה את זה מאוד. מתחילה לחפש רופא מוהל, מגלה שהם עושים מלא בריתות ביום ורוצים שידברו איתם רק אחרי הלידה. סבבה.
  • אני מרגישה כמו חבית. הבטן שלי ממש גדולה, אם כי ב-94.4 ק"ג, אני עדיין לא בשיא המשקל שלי (96, אם אתם חייבים לשאול). המשקל לא מטריד אותי בכלל (כי זו עליה מאוד סבירה). נפרדת מאחות ליווי ההריון ומבטיחה לעדכן אם ילדתי.
  • נכון לשבוע 39, אני עדיין עומדת במבחן הפירואט (מסוגלת לעשות פירואט, רגל אחת, כזה של בלט). חיננית עד הרגע האחרון, אם כי לא מרגישה סקסית בכלל. יוגב לא מסכים. הוא כה מוזר. אני אוהבת אותו.
  • Aaaaany day now. בזמנך החופשי. רקדתי בחתונה אתמול וזה לא זירז את הלידה, לא שבאמת היו לי תקוות. יש נשים בפייסבוק שעושות הכל בשביל ללדת כבר (משלמות הון על אננס!). היומולדת שלי מחר, מקווה מאוד שהוא ימתין עוד קצת כדי שיהיה לו יום מיוחד משלו.

סבתא שלי

סבתא נפטרה ב-15.6, חודשיים וקצת לפני התל"מ. סבתא אהובה שלי. אישה חזקה, משכילה, עקשנית וטובת לב. יש לנו מזל גדול שהיא הגיעה לגיל 94, שזכינו לבלות איתה כל כך הרבה זמן. ופתאום זה נראה מעט, לא מספיק. כואב לי שהיא לא תזכה לפגוש את הנין שלה, שבוודאי ישמע עליה הרבה. כל כך קיוויתי שזה יקרה, ונוכל לצלם תמונה אחת שלו בידיים שלה.
כל מה שאוכל להגיד זה תודה. תודה על האהבה האינסופית, על החיוך, על זה שתמיד נתת לי נשיקה אחת יותר, על החינוך לערכים, על ההשכמות בבוקר ועל זה שתמיד היית ותמיד תהיי לי מודל לחיקוי. את תמיד תהיי איתי, בכל אשר אלך.savta

סיפורים מבית החולים

מצבים מאוד קיצוניים מוציאים ממני כמויות מפתיעות של מילים. אז הנה, בעודי יושבת באיכילוב, אחת בלילה, בחושך, מתחשק לי לכתוב. כמה מוזר.

#1: סבתא שלי
הבדיחה הקבועה על יוצאי ברית המועצות וסבתות ידועה – תמיד יש סבתא בסלון. ובכן, זה נכון גם אצלנו, אבל יש לה כבר שנים חדר משלה.
סבתא שלי גידלה אותי. כשעלינו לארץ, היא כבר הייתה בפנסיה ויכלה להשאר איתנו בבית, להכין לנו אוכל, לוודא שאנחנו עושים שיעורים ולהקנות לנו תרבות ודרך ארץ (רוסית) בכללי. חוץ מזה, סבתא ואני היינו רואות מלא טלוויזיה ביחד. סבתא אהבה טלנובלות, וראינו כמה עונות של בובה פראית וטלנובלות ארגנטינאיות ביחד. בדיבוב רוסי, כמובן.
סבתא היא גם אחת הנשים העקשניות ביותר שאני מכירה. רק היום החלטתי להוריד לה את הגומיה מהשיער, והיא ישר נזעקה שהיא נראית פרועה ואני צחקתי, שבגיל 94 היא עדיין חסרת בטחון לגבי איך שהיא נראית כשהיא יוצאת מהמיטה.

אני עם סבתא בבית החולים, היה לה קשה לנשום ובגיל הזה לא משחקים משחקים. כל איש צוות שנתקלתי בו אמר שהם בשוק, שאישה בת 94 לא לוקחת שום כדורים. הם לא ראו דבר כזה.
אבל סבתושו שלי, סבתא גליה, היא אישה מדהימה. היא מצחיקה, רגישה, עקשנית ואוהבת. תמיד ממטירה עליי נשיקות וחיבה. הקצינה הראשונה במשפחה, סרן בצבא האדום ורופאה, שטיפלה במאות אנשים במהלך חייה, מפצועים בשדה הקרב ועד למבוגרים בקליניקה שלה. סבתא תמיד ידעה מה לעשות ומה להגיד לי. כזאת היא, חכמה.

בשנים האחרונות סבתא איבדה חלקית את השמיעה. התרחקה מהטלוויזיה והסתגרה בתוך עצמה. לתקשר איתה היה קשה, כי נראה שהיא לא לגמרי מחוברת למה שקורה סביבה. אבל גם אנחנו לא התאמצנו מספיק. היום, בבית החולים, סבתא פטפטנית בצורה כמעט משונה. סיפרה לי כל מיני דברים, שאלה שאלות והתעניינה כמו שהיא לא התעניינה שנים. אולי זה החולי ושינוי הסביבה הפתאומי, אבל ישבתי איתה עם דמעות בעיניים – היא שם. הכל לגמרי שם. זה לא הגיל, זה התרגיל.

#2: רפואה

אחד הרופאים שבדק את סבתא היה סטודנט בשנתו החמישית. אמא שלי שאלה אותו איזו שאלה על תוצאת בדיקה, והתחלנו לקשקש על סיבות ואבחנות. שאל אותי – הגם את סטודנטית לרפואה? אמרתי שלא, רק ביולוגיה (ומדעי המחשב, אבל למי אכפת מזה?).
אמר לי – על המסלול הארבע-שנתי שמעת?
שמעתי גם שמעתי, עניתי לו. הרי ידוע לכל שקריירה אלטרנטיבית #2 שלי היא רפואה!
צחק הסטודנט ואמר – בסוף תהיי רופאה.
צחקתי ועניתי לו – בסוף אהיה מורה. מצחיק שלמעשה, אני מורה כבר עכשיו.
אמר הסטודנט, שכל מי שיכול להיות רופא צריך להיות רופא. אני מבינה למה הוא חושב ככה, אבל יש עוד הרבה תפקידים בעולם שיכולים לעזור לאנשים.

הוא המשיך לנסות לזרוק טיעונים בעד רפואה ואני בשלי, שום רפואה לא תהיה פה. את התואר הראשון עוד לא סיימתי, למי יש זמן או כח ללמוד עוד המון בשביל לעבוד מלא שעות ועל הרגליים. האמת היא שזה מעניין אותי, אבל לא מספיק. אני יודעת שאני אעשה טוב גם במקומות אחרים.

#3: לפני שינה

כשהייתי קטנה, רציתי להיות רקדנית. ואז מתכנתת, ואז פסיכולוגית, ואז עובדת סוציאלית, ואז ביולוגית (מיקרוביולוגית, למען האמת). אני לא יודעת מה אני היום אל מול כל זה, או איך אפילו להגדיר את מה שאני עושה עכשיו. אבל בינינו? הכותרות לא באמת משנות. מה שחשוב זה להמשיך קדימה, להתפתח, ללמוד מיום ליום ולהיות טובים יותר במה שבחרנו להיות טובים בו.

לילה טוב.

על ניהול ועין הרע

הצלחתי להחזיק 5 ימים ברצף, ואתמול לא הצלחתי למצוא זמן לכתיבה. כמו הגישה שלי בענייני דיאטות, אני לא מענישה את עצמי על טעויות. חזרה מהירה לשגרה היא הדרך הכי טובה שאני מכירה להמשיך הלאה ולחזור לדרך המלך.
מצאתי שיערה לבנה היום. לכאורה לא משהו ששווה ציון, אבל זה היה רגע מאוד מסעיר. אמא מצאה שיערה לבנה ראשונה בגיל 40. והנה אני, לקראת גיל 27, עם שיערה ארוכה ועבה בצבע לבן. הגנטיקה המשפחתית אף פעם לא עובדת לטובתי!

על ניהול

אין תוכנית, מסלול או הכשרה אחת שאפשר להצביע אליה בתור "הדרך להפוך למנהל טוב", כי אין כזו. מנהלים הם אוסף כל החוויות שלהם כעובדים, יחד עם הביקורת שהם צברו על המנהלים שלהם ומנהלים שהם ראו מהצד.
את התורה שלי הצלחתי לסכם בשמונה משפטים:

מנהל טוב יודע להעצים את האנשים שלו, לתת להם תחושה של חשיבות ומשמעות.
מנהל רע מייפה את המציאות ונמנע מלהעביר ביקורת.
מנהל טוב מודע לקשיים, מביע הערכה ומייצר אוירה שמעודדת תקשורת.
מנהל רע מתעלם מהרצונות, הבעיות והצרכים של האנשים.
מנהל טוב מאתגר את העובדים שלו, ומניע אותם לעשות יותר ממה שחשבו שיכלו.
מנהל רע לא מבדיל בין עיקר לטפל, ומזלזל בחשיבות האיזון של העבודה עם החיים.
מנהל טוב מעודד אנשים לקחת יוזמה ואחריות, ועוזר להם להתקדם בהתאם לשאיפות שלהם.
מנהל רע מקטין את העובדים שלו, ונותן לאגו שלו לעמוד בין הארגון לבין הצלחה.

על עין הרע

תמיד הייתי פתוחה מאוד לגבי העיסוק שלי במיסטיקה. יש הרבה אנשים בקרב החברים שלי שלא מאמינים בזה, אבל זה לא הפריע לי מעולם; גם אם המדע עוד לא מצא הסבר אמיתי לכוחן של מילים ומחשבות, אני בטוחה שיום יגיע ויגלו גם את זה. אני מאמינה לחלוטין בכח הזה, ויודעת שמחשבות יוצרות מציאות.

אחד הדברים שיש לעדה הרוסית בשפע הוא האמונות התפלות. גדלתי איתן ותמיד קיבלתי אותן כמובנות מאליהן. אסור לשרוק בבית, זה מבריח את הכסף. אם יוצאים מהדלת ושכחנו משהו, אסור לעבור שוב בפתח הבית. לפני נסיעה צריך לעצור ולשבת, כי החיפזון מן השטן. השבוע גיליתי אחת חדשה – אסור לטאטא החוצה מהבית, אפילו עם מקור הליכלוך הוא מבחוץ!

האויב הכי גדול מבין כל האמונות התפלות הוא עין הרע. אסור לבטא תקוות וחלומות בקול רם, טפו טפו טפו. אסור לשתף אנשים אחרים בדברים משמחים שקורים מחשש לעין הרע, כי אנשים מקנאים. אנשים כועסים שיש לאחרים את מה שאין להם. רגשות שליליים גורמים מכלים אותנו מבפנים וגורמים לנו להתנהג אחרת. אנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה, אבל אלה לבנים שיושבות בתוך הבטן שלנו ומכבידות עלינו כל הזמן.
לפני יומיים, זוג מבוגר סיפר לי שזמן קצר אחרי שהם קנו רכב חדש, הם קיבלו מתנה בדמות שריטה של מפתח על כל הצד של האוטו. ברור, ונדליזם יש בכל מקום ויכול להיות שאין קשר לזה שהרכב חדש. אבל הם הרגישו שמישהו רצה לעשות נזק בשביל להעיב על השמחה שלהם.

לשמוח בשמחתם של אחרים נשמע כמו הדבר הקל לעשות, אבל מסתבר שזה בדיוק ההיפך. הנטייה שלנו היא להגיד "גם אני רוצה" במקום "איזה כיף להם". לפרגן, להתרכז באמת בשמחה של האחר קשה הרבה יותר מאשר להסתכל פנימה ולהרגיש חסך.
פזרו אנרגיה טובה בעולם. היו שמחים בשביל אחרים כשם שהייתם רוצים שהם יהיו שמחים בשבילכם. מה יש לנו להפסיד, מלבד השליליות שלנו?

על לחץ, חרדות והדברים שאנחנו לא מדברים עליהם

היתרון היחסי באתגר הזה הוא שהפוסטים די קצרים. 500 מילה לא תופס ל-TL;DR.
לקחתי על עצמי משהו שדורש השקעת זמן ומחויבות. ובכן, לא בשבילכם אני כותבת, אני פה רק בשבילי. זו הסיבה שאני מופתעת מכמות החיזוקים החיוביים שאני מקבלת, ואסירת תודה על כל אחד שמשקיע את זמנו בקריאה. כל יום אני מגלה על עוד חבר שקורא את כל זה.
שלשום אבא שלי קרא את אחד הפוסטים והגדיר את זה כבלוג. ובכן, טכנית זה בלוג לכל דבר ועניין, אבל לרוב אני מתמקדת בנושאים שהייתי רוצה להביא למרכז הבמה בראש שלי.
כמו בארבעת הפוסטים האחרונים, התחלתי לכתוב את הנושאים שרציתי לדבר עליהם. היום מתחשק לי לכתוב פוסט מאוד בלוגי במהותו ובכך לעזור לעצמי להוריד את סף הלחץ שאני שרויה בו. לשמחתי עדיין הצלחתי למצוא כותרת מתאימה.

על לחץ, חרדות והדברים שאנחנו לא מדברים עליהם

השבוע שעבר היה מאוד עמוס ולחוץ. לחץ בונה, לחץ הורס. הוא מניע אותנו להיות יעילים ולהספיק יותר, והוא משתק אותנו. אני נוהגת לשמור על עצמי בסף לחץ יחסית מאוזן, לחץ שמעודד עשייה ויוצר ריכוז. שנים רבות עברתי עם סף לחץ מאוד גבוה ביום-יום, ברמה שפגעה לי בבריאות. אנחנו בכלל לא חושבים על ההשפעות של לחץ נפשי – התרגלנו להאמין שתסמינים גופניים מתפתחים בגלל בעיות "אמיתיות", לא בראש שלנו. ובכן, יש לי בלוטת תריס שיכולה להעיד בנושא.
בניגוד גמור לזה, זכורה לי תקופה שבה חשבתי שהייתי בדיכאון. הייתי עייפה כל הזמן, התרסקתי בשניה שהגעתי הביתה ונמנעתי ממפגשים חברתיים. בדיעבד גיליתי שהייתי חולה במחלת הנשיקה ועם מחסור חמור במאגרי ברזל וויטמין D. זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון, אבל כן הצלחתי למצוא סיבה פיזיולוגית לתרץ כשלושה חודשים של חוסר תפקוד.

למבצע "עמוד ענן" נכנסתי חולה מאוד. הייתי אמורה לצאת להגנ"ש ערב המבצע, אבל חום גבוה וחולשה קיצונית גרמו לי להשאר בבית. ערב למחרת, עדיין חולה, היחידה שלי נכנסה לכוננות חירום. למורת רוחו של יוגב עליתי על מדים ויצאתי מהבית. הספקתי לנסוע אולי 100 מטרים ושמעתי אזעקה. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל משהו בשילוב של אזעקה בחולון, הדרך לבסיס והחולי עשו את שלהם, עצרתי בצד והתחלתי לבכות. פחד אמיתי תפס אותי, כל כך קרוב הביתה. היה בום, התקשרתי לכולם וכולם היו בסדר. בלי להתעמק, אספתי את עצמי והמשכתי הלאה. מאז התחלתי להגיב אחרת לאזעקות. פעם יכולתי לישון ולהתעלם מכל רעש, היום אני אזנק תוך שניה מהמיטה למשמע הצליל המקולל. תקופה ארוכה לא יכולתי לשמוע את War Again של ה-Balkan Beat Box. זה שיר שאני מאוד אוהבת שמתנגנת בו אזעקה ברקע. במקום למחוק את השיר מהרשימה עשיתי לעצמי Shock Therapy. שמעתי את השיר בלופים, עד שהוא כבר לא עשה לי צמרמורת. ב"צוק איתן" התחושה הייתה של לחץ, אבל לא של חרדה.

לפני כמה חודשים אני חושבת שחוויתי התקף חרדה. הלב פעם מהר, והזעתי מאוד. לא הצלחתי להתרכז. הייתי במין היפר שכזה, בלי יכולת לקרקע את האנרגיה העודפת ולהמשיך הלאה. הפתרון שלי היה לשקוע במרתון סדרות. באופן נוח ביותר זה נפל על סוף שבוע, וזה היה אפשרי.
בדיעבד גיליתי שהתחושה הזו נובעת גם מהרבה אספרסו שצרכתי בתקופה הזו. זה העלה לי את הדופק ויצר את התחושה הפיזיולוגית של לחץ. כמובן שהפסקתי לשתות אספרסו מאז.

מעולם לא הלכתי לפסיכולוג. הייתה תקופה ארוכה בה רציתי מאוד, אבל זה לא יצא לפועל. כל האבחנות לעיל הינן עצמיות ויתכן מאוד שאין ביניהן קשר למציאות. אני היפוכונדרית ויודעת את זה.
אני שואלת את עצמי מה גורם לי להרגיש כמו שאני מרגישה, גם בתקופה הכי קשה.
האתגר האמיתי הוא להשפיע על הגורם.

על כסף

יום רביעי לאתגר, ולשם שינוי אני כותבת כשיש אור שמש בחוץ ולא על חשבון שעות שינה יקרות. יום שישי הוא די קדוש במובן הזה, בדרך כלל אין שעון מעורר ואני זוכה לכ-10 עד 12 שעות רצופות. רק שבשלושת השבועות האחרונים, הגברים שבחיי מתעקשים להעיר אותי בעשר. מנוולים.

על כסף

לקחנו משכנתא השבוע. כל הטירוף הזה סביב קניית הדירה היה מאוד מוזר ולא צפוי. אנחנו שוכרים דירה כבר שש שנים, והייתי בטוחה שדירה משלנו היא חלום רחוק. אמא שלי, לעומת זאת, מדברת כבר מעל שנה על זה שכדאי שנעשה את זה. האסימון שלי נפל כשבעלת הדירה שלנו, זו שעשתה על חשבוננו די הרבה כסף ב-4 השנים האחרונות, אמרה שכדאי לנו לקנות דירה.

את כל המשנה הכלכלית שלי למדתי מהסתכלות על ההורים. הגענו לארץ לפני כמעט 25 שנים, עם לא יותר מ-800$ לאדם. חמש נפשות מתוכן שתי סבתות בפנסיה. סל הקליטה המפורסם לא אפשר חיים נוחים במיוחד, וההורים האקדמאים שלי עשו הכל בשביל להכניס קצת כסף בזמן האולפן. אמא ניגנה ברחוב, אבא עשה מגוון מאוד משונה של עבודות פיזיות. מהנדס תוכנה בן 36 שסוחב ביצים ועובד בבניין. כל עבודה מכבדת את בעליה – הלכה למעשה. בהמשך הם למדו קצת עברית והתחילו לעבוד במקצוע, לאט ובזהירות התחילו לבנות את העתיד של המשפחה שלנו בארץ.

זו לא הייתה דרך קלה. אני זוכרת שיחות טלפון מהבנק, שמבקשים שההורים יחזרו אליהם דחוף בגלל מינוס כזה או אחר. המשכנתא של ההורים שלי, שהיא פחות מחצי ממה שאנחנו לקחנו, הייתה על סכום שנראה אסטרונומי בשנות התשעים.

למדתי שאפשר לשלוט בהוצאות, לקצץ במקומות מסוימים כדי לשמר רמת חיים טובה, גם כשיש הלוואות וחובות. ההורים לא טרחו להסתיר ממני את המצב הכלכלי שלנו, ולימדו אותי להכיר תודה על העבודה הקשה שלהם. לימדו אותי להשוות מחירים בסופרים ואצל ירקנים, לקנות בגדים בסופי עונה וכמובן – להזמין דברים באינטרנט.
התחלתי לעבוד בגיל 14, בטלמרקטינג שרוב העובדים בו היו בני נוער. הייתה לי תחושת עצמאות מטורפת כשקיבלתי את הצ'ק הראשון, כ-200 ש"ח. את רוב הכסף כיליתי על סיגריות ואוכל, אבל זה היה כסף שהרווחתי לבד ועשיתי איתו מה שרציתי.

התחתנתי עם גבר נהדר שמפחד מכסף. בשנים האחרונות גיליתי לתדהמתי שהוא לא היחיד, אלא שהוא חלק מהרוב. רוב האנשים מפחדים מכסף. לרוב האנשים לא נעים לדבר על כסף, והם נמנעים מהתעסקויות הסובבות אותו – בנקים, תלוש המשכורת שלהם, פירוט חיובי אשראי.

כשתכננו את החתונה, היה סיכון משמעותי שלא נצליח לכסות את האירוע. לפני חמש שנים הרווחנו קרוב מאוד למינימום, והחסכונות שלנו היו בהתאם. גם חוב של 10,000 ש"ח נראה סכום אסטרונומי. אז עשינו בהתאם: קניתי שמלות ב-eBay, סגרנו אולם בדקה התשעים עם דיל יחסית זול וויתרנו על תוספות שהיו מקנות לאירוע נופך יותר מרשים. כל ההוצאות נוהלו באקסל, ועשינו חישובים בשביל לוודא כל הזמן שאנחנו לא חורגים.
כשהגענו הביתה ספרנו את הצ'קים וגילינו שכיסינו את הכל, בזכות החברים והמשפחה. התקשרתי לאמא בחמש בבוקר לבשר לה את הבשורה ולחלוק איתה את ההקלה המטורפת שהרגשנו. זו הייתה הרגשה נהדרת.

המקרה שלנו הוא מקרה נדיר, והרבה מאוד אנשים מוצאים את עצמם בחובות אחרי חתונה, מעבר לשכירות, לימודים, כל אירוע או שינוי משמעותי בחיים. זו כרוניקה של עוני ידוע מראש. התנהלות כלכלית מטופשת שמביאה אנשים למצב שבו הם לא מסוגלים לחסוך, חיים מהלוואה להלוואה ולא מסוגלים להתמודד עם הוצאות בלתי צפויות.
זו לא גזרת גורל, מצב כלכלי לרוב לא עובר בירושה. לדעתי, רווחה כלכלית שנבנית במאמץ ניתנת לשימור הרבה יותר מאשר רווחה כלכלית שגדלים בה ולוקחים כמובנת מאליה.

מודעות גורמת לנו לשאול שאלות, לעשות סקרי שוק ולקבל החלטות שמבוססות על מידע.
וזה, בעצם, כל מה שאנחנו צריכים.

אתגר ה-500 – יום 3

בשנים שעברו מאז שהתחלתי את הבלוג הזה, התחלתי כמה פוסטים שמעולם לא זכו לראות אור יום. לרוב הרגשתי שאין לי מספיק תוכן למלא פוסט שלם, ולפעמים לא הצלחתי למצוא את המילים.

טיוטות

אגיע גם לזה, מבטיחה.

עצמאות, לקוחות וחוזים

השנה הראשונה שלי כעצמאית לימדה אותי המון על העולם העסקי, יותר ממה שיכולתי ללמוד בכל מקום אחר. החוויה הבלתי-אמצעית מול לקוחות שונים (גודל חברה, אופי המעסיק, סוג העבודה) מכריחה אותי להתאמץ בשביל להתאים את עצמי לציפיות של כל אחד. מהר מאוד חלחלה בי ההבנה שזה מאוד פשוט – יש אלף כמוני, ואם אני לא אעשה את העבודה במהירות, באיכות ובדרך העבודה שתואמת את הרצונות של הלקוח, לא יהיה כסף.

להיות עצמאית זה אתגר מאוד מעניין, שגרם לי להעריך את הנוחות היחסית בעבודה כשכירה. על פניו, נשמע כיף מאוד להיות הבוסית של עצמך. אחרי הצ'ק הראשון על סך 1,475 ש"ח, רדפתי במשך ארבעה חודשים. כשזו כל ההכנסה שלך, זה נראה פתאום כמו המון כסף. הסרטון הזה מסביר היטב את קונספט השוטף + X. תעבוד, בסוף יגיע הצ'ק. אם תזכיר לנו. שוב.

יש יתרון וחסרון בעבודה טכנולוגית. מצד אחד, עבדתי עם אנשים שיודעים מה הם רוצים ומבינים היטב מה נדרש בשביל לממש את הרצון שלהם. מצד שני, יש את אלה שיודעים מה הם רוצים אבל לא מבינים דבר וחצי דבר במה שאני עושה. עליי החובה להסביר בצורה הבהירה ביותר ולוודא את תיאום הציפיות.

במקרה אחד התחלתי לבנות אתר די פשוט ללקוח שרצה לבנות נוכחות רשתית מאפס. יצרתי חוזה התקשרות וביקשתי 30% כמקדמה, דבר די מקובל בעולם התוכנה. לקחתי מעצב הודי שעבדתי איתו בעבר והתחלנו לרוץ. עשינו לוגו, בנינו עיצוב לאתר והתחלנו להרים עמוד פייסבוק. בשלב מסוים הלקוח החליט לתת לי את כרטיס האשראי שלו, כדי שנוכל לקדם את העמוד. מעולם לא לקחתי כרטיס אשראי מלקוח, אבל הסברתי היטב מה יהיו העלויות ומה תהיה התועלת. עד לנקודה הזו הספקתי לשלם כ-100$ לספקים אחרים, מבלי שקיבלתי שקל על העבודה שלי.

את השיחה הבאה שקיבלתי לא יכולתי לצפות. הלקוח ראה חיובי אשראי מפייסבוק אבל לא ראה את התוצר. המסקנה שלו הייתה, כמובן, שאני השתמשתי באשראי בשביל לקדם עמודים שלי. קראו לי גנבת, שקרנית ורמאית. איימו עליי בתביעה, בפניה משטרה ובשיימינג אינטרנטי בגלל 180 ש"ח.

אחרי שיחות ארוכות, הסברים מפורטים וצילומי מסך רבים, הצלחתי להסביר את מקור החיובים. האתגר הכי גדול היה לגרום ללקוח להקשיב, למרות שמבחינתו כבר אין אמון בינינו. כשלקוח מרגיש שרימית אותו, זהו. אתה שרוף.

כל כך נפגעתי. בחיי שאם הייתי רוצה לגנוב, הייתי הולכת על סכום טיפה יותר משמעותי מ-180 ש"ח. כל כך נפגעתי שהתעקשתי להחזיר 200 ש"ח ישירות לבנק, כדי שלא יהיה צל של ספק לגבי הכוונות שלי.
כל כך נפגעתי שהחלטתי לוותר על הכסף ולוותר על הלקוח הזה.
כל כך נפגעתי, כי אין דבר היקר לאדם יותר מאשר שמו.

אחרי שיצאתי מההלם הנורא הזה, הפקתי כמה לקחים:

  • לא מתחילים לעבוד בלי חוזה חתום. כל שינוי, קטן כגדול, צריך להופיע בחוזה חתום.
  • לא מתחילים לעבוד בלי מקדמה. יוצאים מן הכלל הם לקוחות קבועים או פרויקטים שעתיים.
  • לא לקחת כרטיס אשראי מלקוח. אף פעם. גם אם הוא רוצה.
  • כשזה מגיע לחיובים שיורדים מהאשראי של לקוח, עדיף להשקיע את הזמן ולעשות את ההגדרות איתו או לבקש ממנו לעשות את זה בעצמו. חושבת שהסברת את זה טוב? שיהיה גם בכתב. עם חתימה של הלקוח.
  • זה רק כסף. זה לא שווה את עוגמת הנפש.

כסף בא, כסף הולך. השפיות שלי חשובה יותר.

אתגר ה-500 – יום 2

יוגב אמר לי שמאוד קל לעשות משהו בפעם הראשונה, אבל זו הפעם השניה שקשה באמת. הוא הלך לישון והשאיר אותי עם דילמה – ללכת לישון או להשאר נאמנה למילה שלי (Pun intended). היום יותר קשה מאתמול, אבל אני פה כי אני רוצה את זה. מעתה זה אתגר ולא ניסוי.

הורות

זו תקופה כזו, שבקבוצת החברים הקרובים יחסית שלי יש הרבה מאוד היריונות, לידות ותינוקות.השבוע חלמתי שאני בהיריון והחלום היה כל כך ממשי שהתעוררתי מאוכזבת מהמציאות. לא אשקר, תמיד רציתי ילדים. בגיל 19 הצהרתי בקול גדול שאני סובלת מ"גרדת השחלות".

אין זמן טוב לעשות ילדים. לפני שנתיים הייתי במקום עבודה יציב עם הכנסה קבועה, לפני שנה לא הכנסתי שקל לבנק והיום אני עובדת כמו משוגעת, וזו פרספקטיבה מסוימת ומאוד צרה בסט השיקולים הזה.

אבל לא כולם רוצים לעשות את זה, וזה בסדר גמור.
לפני כמה חודשים הייתה כתבה מרתקת על אמהות שמתחרטות על שהביאו ילדים לעולם. באופן די טבעי, שאלתי את אמא שלי את השאלה הזו – האם היא מרוצה מזה שהחליטה להביא ילדים לעולם. ואללה, התשובה הייתה די אמביוולנטית. כמובן שהיא אוהבת אותנו מאוד, אבל יש אבל שהיא לא לגמרי הצליחה להגדיר.

נולדתי כשאמא הייתה בת 31, ילדה ראשונה אחרי תואר ראשון ושני, מסלול קריירה רצוף אתגרים ומהמורות באוקראינה הסובייטית. אמא שלה, לפניה, ילדה אותה בגיל 40, ילדה ראשונה ויחידה. אם זו סדרה חשבונית יורדת, הרסתי את זה לחלוטין.

החברה שלנו מכתיבה שהדרך להגדרה עצמית עוברת דרך בהורות. אנשים אף מגדילים ואומרים שהם לא הרגישו שלמים עד שהחזיקו בידיהם תינוק מצווח שנושא 50% מהגנים שלהם. יכול להיות שזה נכון לגביהם, אבל מה זה אומר על החיים שלהם לפני הילד?

יש לנו זכות להתקיים כאינדיווידואלים. לחיות את החיים, ולהגשים את עצמנו בכל דרך שבה אנחנו רואים לנכון. אני מאחלת לכל חבריי לקבל החלטות מושכלות ואמיצות, שתואמות את השאיפות והרצונות שלהם.

היום אין לי מושג קלוש איך יראו החיים שלי בתור אמא, אבל אני ממש שמחה שלא עשיתי את זה אי אז בגיל 19.

מדדי הצלחה

אין הרבה דברים שאני ממש טובה בהם, אבל יש דבר אחד שאני גרועה בו באופן עקבי: לימודים פורמליים. הגאווה הגדולה בתעודת הבגרות שלי היא 100 בהתעמלות. הציונים שלי בתואר עד כה
רחוקים להיות מושא גאווה להורים-הבוגרים-המצטיינים שלי.

מה זה אומר עליי? תגידו אתם. אני אומרת שזה נמוך בסדר העדיפויות שלי. באופן עקבי, אני מוצאת שלימודים פורמליים בכל מסגרת הם לא שמקדמים אותי ללמידה משמעותית, התפתחות אישית וצמיחה. ישיבה בכיתה גורמת לי להיות פאסיבית. הלמידה למבחנים לא מצליחה ליצור אצלי הבנה לטווח ארוך, שלא לדבר על יכולת ליישם את מה שלמדתי.
העבודה תמיד הייתה מרכז חיי, וקיבלתי החלטה אסטרטגית שהלימודים ייעשו על הדרך. אני אעשה הכל כדי להיות טובה בעבודה שלי, ואף אחד לא יעצור אותי. את הפירות אני קוצרת תוך כדי, אבל לא נחה לרגע.

חזרתי מהרצאה מרתקת של יוסי תאגורי שכותרתה How to Fuck up, ממנה יצאתי עם שתי תובנות מחוזקות:

  1. אנחנו חייבים להמשיך ולבחון את מה שאנחנו עושים אל מול מה שאנחנו רוצים לעשות. רק לנו יש את האחריות על ההתקדמות שלנו בחיים, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
  2. הדרך להצלחה עוברת בתיאום ציפיות. תחליטו במה אתם רוצים להיות טובים ומה אתם רוצים לעשות, ואל תפחדו לשבור קירות כדי להפוך את הרצון למציאות.

לילה טוב.

ניסוי ה-500 – יום 1

היו תקופות בהן הייתי כותבת הרבה, ממש כל הזמן. בשנים האחרונות נראה שאני מחפשת תירוצים לכתוב, ומתקשה למצוא. האתגר הקרוב הוא לכתוב 500 מילה ביום. ייתכן והאתגר הזה לא יספק את הטקסטים המבריקים, החדשניים או השנונים ביותר שאני יכולה לספק, אבל לתחושתי הגיע הזמן שאחזור להרגלים ישנים.

4 נושאים ביום. אקטואליה, נושאים שמעניינים אותי ודעות שהייתי רוצה לחלוק עם העולם.
אבל בעיקר עם עצמי.

גולדסטאר

על שוביניזם בחברה המערבית נכתבו אינסוף ספרים, מאמרים ומחקרים. אז למה הפרסומות של גולדסטאר תופסות כל כך הרבה תשומת לב? נראה שהסיבה העיקרית היא שאנשים רבים פשוט לא שמים לב, מדחיקים או מתעלמים מהמציאות סביבנו, וגולדסטאר הגדילו לעשות והציבו את זה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – הבירה מיועדת לגברים. כי עדיף להיות גברים, אם לא שמתן לב.

מה שחימם לי את הלב במיוחד היה לראות את הפוסט הזה ודומיו. לא עוד נשים שמלינות על העולם של הגברים, אלא גבר שמבין את האבסורד הגדול שמוצג פה, ונקט עמדה. אני רק מקווה שבעתיד הקרוב פוסטים כאלו לא יפתיעו אותנו, אלא יהיו חלק מתנועה גדולה לכיוון של שיוויון מגדרי אמיתי. מקווה שהקולות האלו יבלטו יותר מצמד זמרים שמתעקשים שמקומה הנכון של האשה הוא במטבח, עם הילדים.

בריחת המוחות האקדמאיים

והרי הביקורת: ישראל אינה מושלמת. לאקדמאים, לאזרחים שאינם יהודים, לבני מיעוטים אחרים וגם בשבילי. המדינה עוסקת יותר מדי בבטחון על פני קידום נושאים חשובים חברתית כמו חינוך, בריאות ורווחה.
אקדמאים בורחים כי יש להם הזדמנויות בחוץ. זה יכול להיות שכר, זה יכול להיות מחקר אקדמי מרתק וזה יכול להיות שנמאס להם שפעם בכמה שנים נופלים להם טילים על הבית. או גם וגם וגם.
כל זה לא מקטין את הדברים הנהדרים שיש פה. כאן ביתי בו אני שיחקתי, התנסיתי וגדלתי למי שאני היום.

לאחרונה עלה פרויקט בשם תקציב 2% שמאמין שאפשר וחשוב לשנות את סדר היום ואת השיח הציבורי, כדי שיום אחד נגיע להיות המדינה שאנחנו רוצים להיות – מדינה שטוב לחיות בה, שמעודדת חדשנות, יזמות וצמיחה לצד היכולת לחיות בביטחון בכל מקום.
זה המאבק על האופי של המדינה שלנו – המדינה שבה נרצה לגדל את ילדינו. מי שעוזב אינו "מפקיר" אותנו, אבל אחד מתפקידיה של המדינה הוא לגרום להם לראות שכדאי להם לחזור.

השתלבות חרדים בתעשייה

בואו. באמת. אף אחד לא עוצר אתכם חוץ מעצמכם.
יותר ויותר חרדים מוצאים את עצמם בצבא, באקדמיה, בהייטק.
לפני כמה חודשים ראיתי סטארטאפ חרדי משרד לידי. המנכ"לית אישה. חרדית.
הרבנים עושים עול לציבור שלהם באמצעות הפחדה מתמשכת. סביבה מעורבת לא מעודדת חטאים, היא מעודדת מחשבות. למדו את הציבור שלכם לקבל נשים כבנות אדם, ולא כאובייקט מיני שיש להמנע ממנו.
עוד 20 שנים הדמוגרפיה תנצח, ולנשים חילוניות תהיה בעיה אמיתית במציאת מקומות עבודה נטולי גברים חרדים שנרתעים מהן.
***
פעם בכמה ימים יוצא לי להאזין לקרן נויבך, שמוכיחה לי שקיימת עיתונות אמיתית בישראל. תודה.

בין לחץ לאושר

השבועות האחרונים היו מטורפים בכל קנה מידה. חזרנו מחו"ל, עומלים על לקיחת משכנתא, עושים תוכניות לעתיד. אני מרגישה שאני טובעת בתוך כל הלחץ והבלאגן.

תסתכלו על החיים שלכם, ועכשיו בחזרה אליי. ועכשיו שוב על החיים שלכם. איך אתם מודדים אושר?
המדד הכי טוב שלי הוא במחשבות האחרונות לפני שאני הולכת לישון.
כל כך קל להתרכז ברע, ולתת לזה לעטוף אותנו. אני בוחרת להסתכל על הדברים הקטנים שעושים לי טוב. הישגים קטנים כגדולים בעבודה, ליקוקים רנדומליים מכלבים, כרבולים לפני שינה.

ראש למעלה, עיניים קדימה. תמיד קדימה.