התנצלויות

יום הכיפורים מלא באווירה מעצבנת של התנצלויות וסליחות, שתמיד מרגישה לי מאוד צבועה.
ככלל, אם אני מרגישה שפגעתי במישהו, אני נוהגת להתנצל בפניו בהקדם. כשאני מגיעה ליום כיפור המצפון שלי יחסית נקי. אני לא נוהגת לסחוב חרטות לאורך השנה ולאורך שנים. כמעט.

לפני 10 שנים הייתי בת אדם פחות טובה, משמעותית פחות טובה. פחות טובה לעצמי וגם לסובבים אותי. היה לי רע והייתי מוציאה את זה על אנשים, בדרך כלל על האנשים שהכי קרובים אליי. המשפחה שלי ספגה את הרוב, אבל לפעמים זה "החליק" ויצא על אנשים אחרים. למשל אחת החברות הכי טובות שלי, חברה שהייתה לצידי הרבה שנים וליוותה אותי מהיסודי לחטיבה ולתחילת התיכון.

כמו כל מי שרע לו, ומחפש את החולשה באחרים בשביל להתחזק. דרכתי עליה במילים ומעשים. גרמתי לה להשבר על טהרת האגו, על שטויות שלא חשובות, בטח לא לאור חברות של הרבה שנים. התעלמתי איפה שהיה לי קל ונוח, זרקתי הערות פוגעניות איפה שרציתי לשעשע את עצמי. גרמתי לה לדאוג לי בגלל בחירות מטופשות שעשיתי. גרמתי לה להפסיק לשיר, להפסיק להנות משירה של אחרים.

אנחנו גם לא דיברנו על זה מעולם, לא באמת. בשנת 2005 היא שלחה לי מכתב שמפרט בשחור על גבי סגול את איך שהצלחתי לפגוע בה, בצורה מתמשכת, לאורך זמן ועם אפס רגישות למישהי שידעתי תמיד שהיא מאוד רגישה. היא הושיטה לי יד ואני פשוט לא הגבתי לזה. יכול להיות שזה היה קשה מדי בהתחלה אבל זה לא תירוץ. אבל כמו כל דבר במייל שלי ב-Walla זה לא נעלם, ונתקלתי בזה שוב.
כמה שנים אחרי זה נתקלתי בה, והיא הסתכלה עליי כאילו הייתי אוויר. זה הגיע לי. זה עדיין מגיע לי. כתבתי לה מייל קצר עם הזמנה ליצור קשר, אבל אפשרי מאוד שהוא הגיע לתיבה פיקטיבית שנשכחה מזמן.

אני מאמינה שהיום זה לא היה קורה ושאני חכמה יותר היום ושולטת בתגובות שלי יותר טוב. גם אם יש וגם אם אין אלוהים, היא היחידה שמולה אני מרגישה שיש לי חשבון פתוח.
אני ממש מצטערת, מ. אני מקווה שהחיים שלך הרבה יותר טובים בלעדיי, שאת מוקפת באהבה ושרה מתי שבא לך.