אתגר ה-500 – יום 2

יוגב אמר לי שמאוד קל לעשות משהו בפעם הראשונה, אבל זו הפעם השניה שקשה באמת. הוא הלך לישון והשאיר אותי עם דילמה – ללכת לישון או להשאר נאמנה למילה שלי (Pun intended). היום יותר קשה מאתמול, אבל אני פה כי אני רוצה את זה. מעתה זה אתגר ולא ניסוי.

הורות

זו תקופה כזו, שבקבוצת החברים הקרובים יחסית שלי יש הרבה מאוד היריונות, לידות ותינוקות.השבוע חלמתי שאני בהיריון והחלום היה כל כך ממשי שהתעוררתי מאוכזבת מהמציאות. לא אשקר, תמיד רציתי ילדים. בגיל 19 הצהרתי בקול גדול שאני סובלת מ"גרדת השחלות".

אין זמן טוב לעשות ילדים. לפני שנתיים הייתי במקום עבודה יציב עם הכנסה קבועה, לפני שנה לא הכנסתי שקל לבנק והיום אני עובדת כמו משוגעת, וזו פרספקטיבה מסוימת ומאוד צרה בסט השיקולים הזה.

אבל לא כולם רוצים לעשות את זה, וזה בסדר גמור.
לפני כמה חודשים הייתה כתבה מרתקת על אמהות שמתחרטות על שהביאו ילדים לעולם. באופן די טבעי, שאלתי את אמא שלי את השאלה הזו – האם היא מרוצה מזה שהחליטה להביא ילדים לעולם. ואללה, התשובה הייתה די אמביוולנטית. כמובן שהיא אוהבת אותנו מאוד, אבל יש אבל שהיא לא לגמרי הצליחה להגדיר.

נולדתי כשאמא הייתה בת 31, ילדה ראשונה אחרי תואר ראשון ושני, מסלול קריירה רצוף אתגרים ומהמורות באוקראינה הסובייטית. אמא שלה, לפניה, ילדה אותה בגיל 40, ילדה ראשונה ויחידה. אם זו סדרה חשבונית יורדת, הרסתי את זה לחלוטין.

החברה שלנו מכתיבה שהדרך להגדרה עצמית עוברת דרך בהורות. אנשים אף מגדילים ואומרים שהם לא הרגישו שלמים עד שהחזיקו בידיהם תינוק מצווח שנושא 50% מהגנים שלהם. יכול להיות שזה נכון לגביהם, אבל מה זה אומר על החיים שלהם לפני הילד?

יש לנו זכות להתקיים כאינדיווידואלים. לחיות את החיים, ולהגשים את עצמנו בכל דרך שבה אנחנו רואים לנכון. אני מאחלת לכל חבריי לקבל החלטות מושכלות ואמיצות, שתואמות את השאיפות והרצונות שלהם.

היום אין לי מושג קלוש איך יראו החיים שלי בתור אמא, אבל אני ממש שמחה שלא עשיתי את זה אי אז בגיל 19.

מדדי הצלחה

אין הרבה דברים שאני ממש טובה בהם, אבל יש דבר אחד שאני גרועה בו באופן עקבי: לימודים פורמליים. הגאווה הגדולה בתעודת הבגרות שלי היא 100 בהתעמלות. הציונים שלי בתואר עד כה
רחוקים להיות מושא גאווה להורים-הבוגרים-המצטיינים שלי.

מה זה אומר עליי? תגידו אתם. אני אומרת שזה נמוך בסדר העדיפויות שלי. באופן עקבי, אני מוצאת שלימודים פורמליים בכל מסגרת הם לא שמקדמים אותי ללמידה משמעותית, התפתחות אישית וצמיחה. ישיבה בכיתה גורמת לי להיות פאסיבית. הלמידה למבחנים לא מצליחה ליצור אצלי הבנה לטווח ארוך, שלא לדבר על יכולת ליישם את מה שלמדתי.
העבודה תמיד הייתה מרכז חיי, וקיבלתי החלטה אסטרטגית שהלימודים ייעשו על הדרך. אני אעשה הכל כדי להיות טובה בעבודה שלי, ואף אחד לא יעצור אותי. את הפירות אני קוצרת תוך כדי, אבל לא נחה לרגע.

חזרתי מהרצאה מרתקת של יוסי תאגורי שכותרתה How to Fuck up, ממנה יצאתי עם שתי תובנות מחוזקות:

  1. אנחנו חייבים להמשיך ולבחון את מה שאנחנו עושים אל מול מה שאנחנו רוצים לעשות. רק לנו יש את האחריות על ההתקדמות שלנו בחיים, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
  2. הדרך להצלחה עוברת בתיאום ציפיות. תחליטו במה אתם רוצים להיות טובים ומה אתם רוצים לעשות, ואל תפחדו לשבור קירות כדי להפוך את הרצון למציאות.

לילה טוב.

על דפים חדשים

תקציר מנהלים: עדכונים ותובנות, שיחת מוטיבציה עם המחשב, מה שלא משתפר – מתדרדר.

בשנת 2013 קרו שני דברים שלא צפיתי ב-2012:

  • השתחררתי מצה"ל (כי באמת חשבתי שאהיה אל"מ)
  • התפטרתי מהחברה בה עבדתי כדי להקים סטארט-אפ

שניהם מפתיעים פחות או יותר מאותה הסיבה. אז קצת על מה שקרה:

צה"ל היה טוב אליי. מאוד מאוד טוב אליי. הגעתי ילדה חסרת ביטחון ושאיפות ועזבתי כאישה חזקה, שמאמינה שהכל אפשרי. עזבתי אותו ממגוון של סיבות, אף אחת מהן לא הייתה "שונאת את הצבא", "מיציתי",  "הכל חרא" או משהו כזה.
בסופו של יום, הרגשתי שההישארות בקבע היא הדבר הקל לעשות. השירות שלי היה רצוף אתגרים, מלחמות, עליות ומורדות, אבל הרגשתי שזהו, אני כבר רגילה לזה. הגיע הזמן למשהו שונה. רציתי לעשות משהו שונה, ולהצליח.
עזבתי בלב כבד מאוד. השארתי מאחור מדור שנתתי לו את מיטב שנותיי ואת כל ליבי וגאווה גדולה על המקום בו הייתי, ומה שעשיתי בו.

אז הגעתי לורינט.
באופן כמעט לא מודע, נמשכתי לעבוד בארגון שדמה בצורה מטרידה ליחידה שלי.

ורינט היא חברה ענקית עם הרבה מערכות ועולמות תוכן חדשים שלא הכרתי, עם פרספקטיבות שהייתי צריכה להתרגל אליהן. כסף!!! כמה שכסף הוא חשוב פתאום! וגם –  שביעות הרצון של הלקוח היא חשובה ומשמעותית! דברים שלא מדברים עליהם בצבא, בטח לא ככה.
כבר אחרי חודש, היה לי ברור שזה ארגון שאני יכולה להשתקע בו למשך כמה שנים ולאתגר את עצמי במובנים רבים, טכנולוגיים, עסקיים, בינאישיים וניהוליים.
כל מה שחיפשתי במקום עבודה היה שם.

ואז הגיע הסטארטאפ.

מודה, לא תכננתי את זה. לא חיפשתי סיבות לעזוב. ולמה שאחפש? היה לי טוב. אני גם לא הטיפוס-מחפש-הסיכונים-חסר-העכבות-והמעצורים שמתאים לתדמית היזם הצעיר. ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לתת לעצמי את ההתנסות להתנסות. לאחר לבטים והתייעצויות אינספור, הגיע היום הזה.
היום עזבתי את העבודה, והתחלתי באופן רשמי את תקופתי בתור "דנה היזמת".
בחיי לא דמיינתי שאייסד חברה, והנה זה קורה. אנחנו משתתפים בחממת סטארטאפים שתיתן את הכלים, הקשרים וההזדמנויות להצליח. כל השאר (99.999%) תלוי רק בנו.

אז המסקנות:

אנחנו מכניסים את עצמנו לתבניות מסוימות, וממשיכים להתנהג כאילו הן נכונות גם אל מול מציאות משתנה.
אנחנו נמנעים מהזדמנויות אם הן מוציאות אותנו מה-Safe Zone שלנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שלפעמים עדיף לוותר על שיפור כי התרגלנו למצב של בינוניות, ושיפור דורש מאתנו מאמץ.

אנחנו נשתפר רק אם נרצה להשתפר. אנחנו נשתפר רק אם נשאל את עצמנו את השאלות הקשות, ונהיה קשובים לביקורת, פנימית וחיצונית. אנחנו נשתפר רק אם ניקח את הביקורת ונחליט מה אנחנו עושים בשביל לשנות בעצמנו את מה שאנחנו רוצים לשנות.

תחליטו מי אתם רוצים להיות ותעשו את זה.
אעדכן.

בפוסט הבא יהיה מתכון. באמת.