על ניהול ועין הרע

הצלחתי להחזיק 5 ימים ברצף, ואתמול לא הצלחתי למצוא זמן לכתיבה. כמו הגישה שלי בענייני דיאטות, אני לא מענישה את עצמי על טעויות. חזרה מהירה לשגרה היא הדרך הכי טובה שאני מכירה להמשיך הלאה ולחזור לדרך המלך.
מצאתי שיערה לבנה היום. לכאורה לא משהו ששווה ציון, אבל זה היה רגע מאוד מסעיר. אמא מצאה שיערה לבנה ראשונה בגיל 40. והנה אני, לקראת גיל 27, עם שיערה ארוכה ועבה בצבע לבן. הגנטיקה המשפחתית אף פעם לא עובדת לטובתי!

על ניהול

אין תוכנית, מסלול או הכשרה אחת שאפשר להצביע אליה בתור "הדרך להפוך למנהל טוב", כי אין כזו. מנהלים הם אוסף כל החוויות שלהם כעובדים, יחד עם הביקורת שהם צברו על המנהלים שלהם ומנהלים שהם ראו מהצד.
את התורה שלי הצלחתי לסכם בשמונה משפטים:

מנהל טוב יודע להעצים את האנשים שלו, לתת להם תחושה של חשיבות ומשמעות.
מנהל רע מייפה את המציאות ונמנע מלהעביר ביקורת.
מנהל טוב מודע לקשיים, מביע הערכה ומייצר אוירה שמעודדת תקשורת.
מנהל רע מתעלם מהרצונות, הבעיות והצרכים של האנשים.
מנהל טוב מאתגר את העובדים שלו, ומניע אותם לעשות יותר ממה שחשבו שיכלו.
מנהל רע לא מבדיל בין עיקר לטפל, ומזלזל בחשיבות האיזון של העבודה עם החיים.
מנהל טוב מעודד אנשים לקחת יוזמה ואחריות, ועוזר להם להתקדם בהתאם לשאיפות שלהם.
מנהל רע מקטין את העובדים שלו, ונותן לאגו שלו לעמוד בין הארגון לבין הצלחה.

על עין הרע

תמיד הייתי פתוחה מאוד לגבי העיסוק שלי במיסטיקה. יש הרבה אנשים בקרב החברים שלי שלא מאמינים בזה, אבל זה לא הפריע לי מעולם; גם אם המדע עוד לא מצא הסבר אמיתי לכוחן של מילים ומחשבות, אני בטוחה שיום יגיע ויגלו גם את זה. אני מאמינה לחלוטין בכח הזה, ויודעת שמחשבות יוצרות מציאות.

אחד הדברים שיש לעדה הרוסית בשפע הוא האמונות התפלות. גדלתי איתן ותמיד קיבלתי אותן כמובנות מאליהן. אסור לשרוק בבית, זה מבריח את הכסף. אם יוצאים מהדלת ושכחנו משהו, אסור לעבור שוב בפתח הבית. לפני נסיעה צריך לעצור ולשבת, כי החיפזון מן השטן. השבוע גיליתי אחת חדשה – אסור לטאטא החוצה מהבית, אפילו עם מקור הליכלוך הוא מבחוץ!

האויב הכי גדול מבין כל האמונות התפלות הוא עין הרע. אסור לבטא תקוות וחלומות בקול רם, טפו טפו טפו. אסור לשתף אנשים אחרים בדברים משמחים שקורים מחשש לעין הרע, כי אנשים מקנאים. אנשים כועסים שיש לאחרים את מה שאין להם. רגשות שליליים גורמים מכלים אותנו מבפנים וגורמים לנו להתנהג אחרת. אנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה, אבל אלה לבנים שיושבות בתוך הבטן שלנו ומכבידות עלינו כל הזמן.
לפני יומיים, זוג מבוגר סיפר לי שזמן קצר אחרי שהם קנו רכב חדש, הם קיבלו מתנה בדמות שריטה של מפתח על כל הצד של האוטו. ברור, ונדליזם יש בכל מקום ויכול להיות שאין קשר לזה שהרכב חדש. אבל הם הרגישו שמישהו רצה לעשות נזק בשביל להעיב על השמחה שלהם.

לשמוח בשמחתם של אחרים נשמע כמו הדבר הקל לעשות, אבל מסתבר שזה בדיוק ההיפך. הנטייה שלנו היא להגיד "גם אני רוצה" במקום "איזה כיף להם". לפרגן, להתרכז באמת בשמחה של האחר קשה הרבה יותר מאשר להסתכל פנימה ולהרגיש חסך.
פזרו אנרגיה טובה בעולם. היו שמחים בשביל אחרים כשם שהייתם רוצים שהם יהיו שמחים בשבילכם. מה יש לנו להפסיד, מלבד השליליות שלנו?

אתגר ה-500 – יום 3

בשנים שעברו מאז שהתחלתי את הבלוג הזה, התחלתי כמה פוסטים שמעולם לא זכו לראות אור יום. לרוב הרגשתי שאין לי מספיק תוכן למלא פוסט שלם, ולפעמים לא הצלחתי למצוא את המילים.

טיוטות

אגיע גם לזה, מבטיחה.

עצמאות, לקוחות וחוזים

השנה הראשונה שלי כעצמאית לימדה אותי המון על העולם העסקי, יותר ממה שיכולתי ללמוד בכל מקום אחר. החוויה הבלתי-אמצעית מול לקוחות שונים (גודל חברה, אופי המעסיק, סוג העבודה) מכריחה אותי להתאמץ בשביל להתאים את עצמי לציפיות של כל אחד. מהר מאוד חלחלה בי ההבנה שזה מאוד פשוט – יש אלף כמוני, ואם אני לא אעשה את העבודה במהירות, באיכות ובדרך העבודה שתואמת את הרצונות של הלקוח, לא יהיה כסף.

להיות עצמאית זה אתגר מאוד מעניין, שגרם לי להעריך את הנוחות היחסית בעבודה כשכירה. על פניו, נשמע כיף מאוד להיות הבוסית של עצמך. אחרי הצ'ק הראשון על סך 1,475 ש"ח, רדפתי במשך ארבעה חודשים. כשזו כל ההכנסה שלך, זה נראה פתאום כמו המון כסף. הסרטון הזה מסביר היטב את קונספט השוטף + X. תעבוד, בסוף יגיע הצ'ק. אם תזכיר לנו. שוב.

יש יתרון וחסרון בעבודה טכנולוגית. מצד אחד, עבדתי עם אנשים שיודעים מה הם רוצים ומבינים היטב מה נדרש בשביל לממש את הרצון שלהם. מצד שני, יש את אלה שיודעים מה הם רוצים אבל לא מבינים דבר וחצי דבר במה שאני עושה. עליי החובה להסביר בצורה הבהירה ביותר ולוודא את תיאום הציפיות.

במקרה אחד התחלתי לבנות אתר די פשוט ללקוח שרצה לבנות נוכחות רשתית מאפס. יצרתי חוזה התקשרות וביקשתי 30% כמקדמה, דבר די מקובל בעולם התוכנה. לקחתי מעצב הודי שעבדתי איתו בעבר והתחלנו לרוץ. עשינו לוגו, בנינו עיצוב לאתר והתחלנו להרים עמוד פייסבוק. בשלב מסוים הלקוח החליט לתת לי את כרטיס האשראי שלו, כדי שנוכל לקדם את העמוד. מעולם לא לקחתי כרטיס אשראי מלקוח, אבל הסברתי היטב מה יהיו העלויות ומה תהיה התועלת. עד לנקודה הזו הספקתי לשלם כ-100$ לספקים אחרים, מבלי שקיבלתי שקל על העבודה שלי.

את השיחה הבאה שקיבלתי לא יכולתי לצפות. הלקוח ראה חיובי אשראי מפייסבוק אבל לא ראה את התוצר. המסקנה שלו הייתה, כמובן, שאני השתמשתי באשראי בשביל לקדם עמודים שלי. קראו לי גנבת, שקרנית ורמאית. איימו עליי בתביעה, בפניה משטרה ובשיימינג אינטרנטי בגלל 180 ש"ח.

אחרי שיחות ארוכות, הסברים מפורטים וצילומי מסך רבים, הצלחתי להסביר את מקור החיובים. האתגר הכי גדול היה לגרום ללקוח להקשיב, למרות שמבחינתו כבר אין אמון בינינו. כשלקוח מרגיש שרימית אותו, זהו. אתה שרוף.

כל כך נפגעתי. בחיי שאם הייתי רוצה לגנוב, הייתי הולכת על סכום טיפה יותר משמעותי מ-180 ש"ח. כל כך נפגעתי שהתעקשתי להחזיר 200 ש"ח ישירות לבנק, כדי שלא יהיה צל של ספק לגבי הכוונות שלי.
כל כך נפגעתי שהחלטתי לוותר על הכסף ולוותר על הלקוח הזה.
כל כך נפגעתי, כי אין דבר היקר לאדם יותר מאשר שמו.

אחרי שיצאתי מההלם הנורא הזה, הפקתי כמה לקחים:

  • לא מתחילים לעבוד בלי חוזה חתום. כל שינוי, קטן כגדול, צריך להופיע בחוזה חתום.
  • לא מתחילים לעבוד בלי מקדמה. יוצאים מן הכלל הם לקוחות קבועים או פרויקטים שעתיים.
  • לא לקחת כרטיס אשראי מלקוח. אף פעם. גם אם הוא רוצה.
  • כשזה מגיע לחיובים שיורדים מהאשראי של לקוח, עדיף להשקיע את הזמן ולעשות את ההגדרות איתו או לבקש ממנו לעשות את זה בעצמו. חושבת שהסברת את זה טוב? שיהיה גם בכתב. עם חתימה של הלקוח.
  • זה רק כסף. זה לא שווה את עוגמת הנפש.

כסף בא, כסף הולך. השפיות שלי חשובה יותר.

אתגר ה-500 – יום 2

יוגב אמר לי שמאוד קל לעשות משהו בפעם הראשונה, אבל זו הפעם השניה שקשה באמת. הוא הלך לישון והשאיר אותי עם דילמה – ללכת לישון או להשאר נאמנה למילה שלי (Pun intended). היום יותר קשה מאתמול, אבל אני פה כי אני רוצה את זה. מעתה זה אתגר ולא ניסוי.

הורות

זו תקופה כזו, שבקבוצת החברים הקרובים יחסית שלי יש הרבה מאוד היריונות, לידות ותינוקות.השבוע חלמתי שאני בהיריון והחלום היה כל כך ממשי שהתעוררתי מאוכזבת מהמציאות. לא אשקר, תמיד רציתי ילדים. בגיל 19 הצהרתי בקול גדול שאני סובלת מ"גרדת השחלות".

אין זמן טוב לעשות ילדים. לפני שנתיים הייתי במקום עבודה יציב עם הכנסה קבועה, לפני שנה לא הכנסתי שקל לבנק והיום אני עובדת כמו משוגעת, וזו פרספקטיבה מסוימת ומאוד צרה בסט השיקולים הזה.

אבל לא כולם רוצים לעשות את זה, וזה בסדר גמור.
לפני כמה חודשים הייתה כתבה מרתקת על אמהות שמתחרטות על שהביאו ילדים לעולם. באופן די טבעי, שאלתי את אמא שלי את השאלה הזו – האם היא מרוצה מזה שהחליטה להביא ילדים לעולם. ואללה, התשובה הייתה די אמביוולנטית. כמובן שהיא אוהבת אותנו מאוד, אבל יש אבל שהיא לא לגמרי הצליחה להגדיר.

נולדתי כשאמא הייתה בת 31, ילדה ראשונה אחרי תואר ראשון ושני, מסלול קריירה רצוף אתגרים ומהמורות באוקראינה הסובייטית. אמא שלה, לפניה, ילדה אותה בגיל 40, ילדה ראשונה ויחידה. אם זו סדרה חשבונית יורדת, הרסתי את זה לחלוטין.

החברה שלנו מכתיבה שהדרך להגדרה עצמית עוברת דרך בהורות. אנשים אף מגדילים ואומרים שהם לא הרגישו שלמים עד שהחזיקו בידיהם תינוק מצווח שנושא 50% מהגנים שלהם. יכול להיות שזה נכון לגביהם, אבל מה זה אומר על החיים שלהם לפני הילד?

יש לנו זכות להתקיים כאינדיווידואלים. לחיות את החיים, ולהגשים את עצמנו בכל דרך שבה אנחנו רואים לנכון. אני מאחלת לכל חבריי לקבל החלטות מושכלות ואמיצות, שתואמות את השאיפות והרצונות שלהם.

היום אין לי מושג קלוש איך יראו החיים שלי בתור אמא, אבל אני ממש שמחה שלא עשיתי את זה אי אז בגיל 19.

מדדי הצלחה

אין הרבה דברים שאני ממש טובה בהם, אבל יש דבר אחד שאני גרועה בו באופן עקבי: לימודים פורמליים. הגאווה הגדולה בתעודת הבגרות שלי היא 100 בהתעמלות. הציונים שלי בתואר עד כה
רחוקים להיות מושא גאווה להורים-הבוגרים-המצטיינים שלי.

מה זה אומר עליי? תגידו אתם. אני אומרת שזה נמוך בסדר העדיפויות שלי. באופן עקבי, אני מוצאת שלימודים פורמליים בכל מסגרת הם לא שמקדמים אותי ללמידה משמעותית, התפתחות אישית וצמיחה. ישיבה בכיתה גורמת לי להיות פאסיבית. הלמידה למבחנים לא מצליחה ליצור אצלי הבנה לטווח ארוך, שלא לדבר על יכולת ליישם את מה שלמדתי.
העבודה תמיד הייתה מרכז חיי, וקיבלתי החלטה אסטרטגית שהלימודים ייעשו על הדרך. אני אעשה הכל כדי להיות טובה בעבודה שלי, ואף אחד לא יעצור אותי. את הפירות אני קוצרת תוך כדי, אבל לא נחה לרגע.

חזרתי מהרצאה מרתקת של יוסי תאגורי שכותרתה How to Fuck up, ממנה יצאתי עם שתי תובנות מחוזקות:

  1. אנחנו חייבים להמשיך ולבחון את מה שאנחנו עושים אל מול מה שאנחנו רוצים לעשות. רק לנו יש את האחריות על ההתקדמות שלנו בחיים, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
  2. הדרך להצלחה עוברת בתיאום ציפיות. תחליטו במה אתם רוצים להיות טובים ומה אתם רוצים לעשות, ואל תפחדו לשבור קירות כדי להפוך את הרצון למציאות.

לילה טוב.

על דפים חדשים

תקציר מנהלים: עדכונים ותובנות, שיחת מוטיבציה עם המחשב, מה שלא משתפר – מתדרדר.

בשנת 2013 קרו שני דברים שלא צפיתי ב-2012:

  • השתחררתי מצה"ל (כי באמת חשבתי שאהיה אל"מ)
  • התפטרתי מהחברה בה עבדתי כדי להקים סטארט-אפ

שניהם מפתיעים פחות או יותר מאותה הסיבה. אז קצת על מה שקרה:

צה"ל היה טוב אליי. מאוד מאוד טוב אליי. הגעתי ילדה חסרת ביטחון ושאיפות ועזבתי כאישה חזקה, שמאמינה שהכל אפשרי. עזבתי אותו ממגוון של סיבות, אף אחת מהן לא הייתה "שונאת את הצבא", "מיציתי",  "הכל חרא" או משהו כזה.
בסופו של יום, הרגשתי שההישארות בקבע היא הדבר הקל לעשות. השירות שלי היה רצוף אתגרים, מלחמות, עליות ומורדות, אבל הרגשתי שזהו, אני כבר רגילה לזה. הגיע הזמן למשהו שונה. רציתי לעשות משהו שונה, ולהצליח.
עזבתי בלב כבד מאוד. השארתי מאחור מדור שנתתי לו את מיטב שנותיי ואת כל ליבי וגאווה גדולה על המקום בו הייתי, ומה שעשיתי בו.

אז הגעתי לורינט.
באופן כמעט לא מודע, נמשכתי לעבוד בארגון שדמה בצורה מטרידה ליחידה שלי.

ורינט היא חברה ענקית עם הרבה מערכות ועולמות תוכן חדשים שלא הכרתי, עם פרספקטיבות שהייתי צריכה להתרגל אליהן. כסף!!! כמה שכסף הוא חשוב פתאום! וגם –  שביעות הרצון של הלקוח היא חשובה ומשמעותית! דברים שלא מדברים עליהם בצבא, בטח לא ככה.
כבר אחרי חודש, היה לי ברור שזה ארגון שאני יכולה להשתקע בו למשך כמה שנים ולאתגר את עצמי במובנים רבים, טכנולוגיים, עסקיים, בינאישיים וניהוליים.
כל מה שחיפשתי במקום עבודה היה שם.

ואז הגיע הסטארטאפ.

מודה, לא תכננתי את זה. לא חיפשתי סיבות לעזוב. ולמה שאחפש? היה לי טוב. אני גם לא הטיפוס-מחפש-הסיכונים-חסר-העכבות-והמעצורים שמתאים לתדמית היזם הצעיר. ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לתת לעצמי את ההתנסות להתנסות. לאחר לבטים והתייעצויות אינספור, הגיע היום הזה.
היום עזבתי את העבודה, והתחלתי באופן רשמי את תקופתי בתור "דנה היזמת".
בחיי לא דמיינתי שאייסד חברה, והנה זה קורה. אנחנו משתתפים בחממת סטארטאפים שתיתן את הכלים, הקשרים וההזדמנויות להצליח. כל השאר (99.999%) תלוי רק בנו.

אז המסקנות:

אנחנו מכניסים את עצמנו לתבניות מסוימות, וממשיכים להתנהג כאילו הן נכונות גם אל מול מציאות משתנה.
אנחנו נמנעים מהזדמנויות אם הן מוציאות אותנו מה-Safe Zone שלנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שלפעמים עדיף לוותר על שיפור כי התרגלנו למצב של בינוניות, ושיפור דורש מאתנו מאמץ.

אנחנו נשתפר רק אם נרצה להשתפר. אנחנו נשתפר רק אם נשאל את עצמנו את השאלות הקשות, ונהיה קשובים לביקורת, פנימית וחיצונית. אנחנו נשתפר רק אם ניקח את הביקורת ונחליט מה אנחנו עושים בשביל לשנות בעצמנו את מה שאנחנו רוצים לשנות.

תחליטו מי אתם רוצים להיות ותעשו את זה.
אעדכן.

בפוסט הבא יהיה מתכון. באמת.