על ההריון והלידה, טייק 2

הבלוג הזה עדיין פה! כמו לפני שלוש שנים, עברתי הריון ולידה נוספים והרגשתי צורך לשתף בצורה עשירה יותר מהתוכן בפייסבוק. אני צריכה לכתוב, זה עושה לי טוב וכמובן שקשה יותר לשכח כשיש עדויות שנשארות באינטרנט לנצח (כמו זה). בגלל שבהריון ולידה עסקינן, פרטים גרפיים יוסתרו מאחורי קליק נוסף. הוזהרתם.


לפני הריון

אין שני הריונות שהם זהים כמו שאין שני ילדים שהם זהים. ההריון ראשון הפך אותי לאמא. האימהות הפכה להיות חלק מאוד משמעותי ממי שאני, הגדיר את היומיום שלי, השפיע על הבחירות שלי, על הזמן שאני מבלה בעבודה ועל איך שאני מתנהגת בכל הסיטואציות בחיים. לקח לנו הרבה זמן לרצות לעשות עוד ילד, ולא רק בגלל שילד אחד זה המון. אני לא חושבת שאי פעם עבדתי בעבודה תובענית כמו הורות. זה טוטאלי, ובמובנים רבים אין מחויבות דומה לזה. תמיד רציתי יותר מאחד ולמעשה, כשהייתי קטנה, רציתי ארבעה. רק אחרי שראיתי והחזקתי בידי התינוקת של חברה שקטנה מבכורי בשנתיים, אמרתי לאישי שאני מוכנה לעשות עוד אחד.

מערכת הרפואה בארצות הברית מאוד שונה מזו של בישראל. למרות זאת, הצלחתי למצוא רופאת משפחה שעבדה בקופת חולים בישראל, בפתח תקווה, לפני שהיגרה לארצות הברית. בבדיקה שנתית שהיא עשתה לי, היא ציינה בפניי שאני בעודף משקל ושעדיף שאוריד אותו. זה לא היה מידע חדש, ידעתי שעליתי במשקל באופן משמעותי אחרי שהפסקתי להניק. היא לא איימה עליי או גרמה לי להרגיש רע, כמו בסיפורים רבים שמתרוצצים ברשת. רופאת הנשים שלי לא התייחסה לזה בכלל. אני חושבת שההפרש בין המשקל שבו התחלתי את ההריון הראשון לבין השני הוא משהו כמו חמישה קילוגרם ובכל זאת, עשיתי מאמץ לשמור קצת לפני שנקלטתי.

תוך כדי

גיליתי שאני בהריון הכי מוקדם שבדיקה ביתית יכולה לזהות – אחרי ארבעה שבועות ויומיים מהמחזור האחרון. אחד היתרונות העצומים בהריון הקודם היה הבורות שלי. גיליתי אז שאני בהריון רק אחרי 11 שבועות, אז כל הפחדים של השליש הראשון התרכזו לשבועיים וחצי. מצד שני, הייתה לי את ההכרה ביכולת של הגוף שלי להביא לעולם יצור קטן אחד. ובכל מקרה, הייתי בשוק שאני בהריון. כל העניין הרגיש כמו חוויה חוץ גופית, שכל זה קורה אצל מישהי אחרת. זה לא אצלי. אחרי שהתגברתי על זה, ידעתי ישר שמדובר בבן. קיוויתי שאני טועה, אבל ידעתי.
השליש הראשון היה נורא. היו לי בחילות שלא ברא השטן, יכולתי לאכול רק לחם או רק מטוגן. חוש הריח שלי התחדד וחוש הראייה שלי פיתח בררנות תמוהה: לא יכולתי לאכול דברים שנראים לי מגעילים, למרות שהם מעולם לא נראו לי מגעילים בעבר. שום גבישי עבה, אחד התבלינים האהובים עליי, נראה לי כמו תולעים. הריריות הטעימה של עגבניות? נראה לי רקוב. רופאת הנשים המליצה אפילו של על שילוב של ויטמין B6 וכדור שינה. זה בהחלט עזר, אבל המחיר היה… שרציתי לישון כל הזמן. חוץ מזה, להיות בהריון עם פעוט-ילד זה עסק די תובעני. הפעוט לא עוצר ולא מבין למה לאמא אין כח להרים אותו או אפילו לקום מהספה. נאלצתי להתגבר על עצמי, לקום ולעשות את אותם הדברים שעשיתי קודם, עם יותר קפה (או קפה מתוזמן יותר טוב).

שגרה של הריון בארצות הברית היא מאוד שונה מזו שבישראל. כמות הבדיקות מעטה יותר, אלא אם כן יש צורך רפואי. כשהילודה היא לא צורך לאומי, חברות הביטוח מעדיפות שלא לממן בדיקות שמוגדרות עודפות (כמו שתי סקירות, דבר שגרתי בישראל). הרופאה שלי יסודית בצורה מאוד נעימה, ואחד הדברים שאהבתי במיוחד במעקב ההריון הוא שהכל נמצא באותו המתחם. אין אחות מעקב הריון, כל המעקב מתבצע אצל הרופאה, בדיקות הדם ואולטרסאונד הם באותו המתחם, תורים מאוד זמינים. זה עבד מעולה עד שזה לא. היו לנו שני מקרים שבהם האולטרסאונד במרפאה הציג תוצאות מדאיגות, וכך מצאנו את עצמנו מגיעים ליחידה להריון בסיכון בבית החולים שבו הייתי עתידה ללדת בשביל לבדוק האם יש לעובר יש בעיה כלשהי במוח. היתרון: עוד תמונות אולטרסאונד חמודות. החיסרון: לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ. הרופאה שביצעה את הבדיקות בבית חולים אמרה שהיא לא מצאה שום דבר וזה ככל הנראה המכשירים שבמרפאה לא מדוייקים. זה קרה פעם נוספת לקראת הלידה, הערכת משקל טענה שעצם הירך של הילד מתחת לאחוזון הראשון ושיש סיכון לננסות. ובכן, הילדים שלי הם לא מצטייני גובה, אבל רחוקים מאוד מננסות. הפעם לא נלחצתי.

בשליש השני עשיתי העמסת סוכר שגרתית שהעלתה תוצאה מחשידה. עשיתי מיד אחרי העמסה נוספת ובמהרה גיליתי שיש לי סוכרת הריון. זה ממש הקשה לי על המשך ההריון – מגוון המאכלים הטעימים מצטמצם גם ככה, אז גם עכשיו צריכה לאכול דל פחמימה? איזה עונש. אני הרי יודעת שסוכרת נמצאת אי שם בעתיד, הקו הנשי במשפחה שלי עקבי בנושא כבר שני דורות. לפחות זה אמור להיות זמני – השליה היא זו שגורמת לאי סבילות לאינסולין. למרות שידעתי את זה, לא יכולתי שלא להרגיש אשמה. אולי זה בגלל המשקל? מה עם כל הקינוחים שאכלתי לפני? אולי עשיתי לו נזק? התחלתי להקפיד מאוד על התזונה. הדבר הכי קשה היה להימנע ממתוקים, אבן הבניין של התזונה להריונית הממוצעת. נכנסתי לקבוצה מעולה בפייסבוק שעוסקת בסוכרת הריון וקיבלתי הרבה תמיכה ומתכונים, זה שיפר את מצב הרוח. מאז שאובחנתי והתחלתי להקפיד, התחלתי לרדת במשקל. זה הפך להיות מושא צחוק ביני לבין רופאת הנשים שלי, העובר גדל ואני קטנה. בסוף ההריון שקלתי כמעט 3 ק״ג פחות משהתחלתי אותו, והצלחתי לאזן את הסוכרת באמצעות הקפדה על תזונה בלבד. זה ההישג הכי גדול שלי בהריון עצמו.

התחלנו להכין את בכורנו ללידה. דיברנו הרבה על התינוק שבבטן, שיהיה האח שלו. דיברנו על האחים שלנו. הקראנו את ״לולו והתינוק הצווחן״. קנינו מתנה לתת לו מהתינוק (בובת Elmo, הוא עדיין ישן איתה). בעיקר התכוננו לתמוך בו, עם אח קטן באה אחריות גדולה.

מילה על ביטוח רפואי: בישראל לא פניתי בכלל לשירותי רפואה פרטית, כך שכל ההתנהלות שבאמצע בין ספקי שירותים לתביעות ביטוח כדבר שבשגרה היה חדש לי מאוד. זה עובד די טוב, כל עוד לא עושים טעויות בדרך. תוכנית הביטוח שלי מאפשרות לי לעשות את כל הבדיקות הנחוצות ועדיין לא לטבוע בחובות. כך היה עם הבדיקות הגנטיות: רופאת הנשים ממליצה שנעשה בדיקות גנטיות, למרות שעשינו בדיקות בארץ לפני ההריון הראשון. הטכנולוגיות התפתחו והיום בודקים יותר תסמונות של אשכנזים מאשר בדקו לפני 4 שנים. לקחו ממני בדיקת דם כשגיל ההריון הוא 12 שבועות ולא מצאו מספיק DNA עוברי בדם שלי בשביל לספק את הסחורה. הייתי צריכה לחזור על הבדיקה כעבור כמה שבועות. מה רבה הייתה הפתעתי כשאחרי כמה חודשים קיבלתי חשבון בדואר על סך 12 אלף דולר. סכום סביר בסך הכל.. מסתבר שהחברה שמבצעת את הבדיקות עשתה טעות ולא הייתה אמורה לנסות ולחייב בכלל את הביטוח על הסכום הזה. הביטוח לא נשאר חייב ואמר שהתביעה נדחית, ואין בכוונתו לשלם את הסכום. אני נלחצתי מאוד, כי זה לא סכום ששוכב מתחת לבלטה בשביל בדיקה רפואית שגרתית. אחרי בירור וקצת חוצפה, החיוב בוטל.

על הלידה

ידעתי שאני אגיע להריון עודף. היה לי ברור שיש מאחורי זה גם היגיון רפואי. יש לי מחזור ארוך של כ-35 ימים, אז כנראה שבאופן טבעי הביוץ מתרחש מאוחר יותר וההפריה גם כן. מפה לשם, יצאתי לחופשת לידה בשבוע 36 כי זה מה שמקבלים בעבודה (בתשלום מלא). הייתי עייפה ומתוסכלת בגלל הסוכרת וממש קיוויתי שהילד יגיע מוקדם. אין כמו להיות בהריון ולא להיות מסוגלת לאכול קינוחים שווים במסעדה. לא מספיק שמנעתם ממני סלמון מעושן, אז גם עוגת שוקולד? ההורים שלי הגיעו בשבוע 38 ובילו איתי ועם הגדול בזמן שהם פה. החל משבוע 36, מעקב הריון הוא שבועי. כשהגעתי לשבוע 40, המעקב הפך להיות כל יומיים. קבעתי עם הרופאה שאם אגיע לשבוע 41, נלך לבית החולים לזירוז. הייתה לי כבר פתיחה של אצבע-שתיים, ניחמתי את עצמי שנראה שהלידה מתקרבת.

יום ההולדת שלי הגיע חמישה ימים אחרי תאריך הלידה המשוער ואני הייתי עצבנית. לא היה לי שום רצון ולחגוג ולא היו לי שום תוכניות מיוחדות מלבד להיות ענקית ולרבוץ. מצאתי את עצמי ב-BJ's, סופרמרקט ענק קרוב לבית, עושה קניות עם אחי ובעלי.

יום הולדת ב-BJs

חמש בערב. אחי יצא לשדה התעופה. אבא שלי, בעלי והילד הולכים לגן שעשועים, והחלטתי לקחת את אמא לפדיקור יום הולדת. ישבנו לנו בכיסאות המסאז׳ וקיבלנו פדיקור בינוני במקרה הטוב, כואב במקרה הרע. הסלון היה במרחק שבע דקות נסיעה מהבית. סיימנו ונסענו הביתה ב 19:50. הגענו הביתה ובזמן שאני מכניסה את הגדול למקלחת, אני מרגישה את הציר האמיתי הראשון. היו לי אינסוף צירים מדומים (ברקסטון היקס), וישר ידעתי שזה זה. אני מודיעה לבעלי ומתחילה לתזמן צירים באפליקציה. בין ציר לציר, מספיקה לתקוע חתיכת עוגת גבינה ללא סוכר שאפיתי מבעוד מועד. אני זזה בבית, מתרגלת דברים שלמדתי בהכנה ללידה אבל שמה לב שזה נהיה חזק יותר הרבה יותר מהר. אני מסתמסת עם הרופאה שאומרת לי להתקשר לרופאה התורנית. אני סובלת בצירים ובין ציר לציר מתקשרת למענה טלפוני ומשאירה הודעה סטייל ״אני די בטוחה שאני יולדת עוד מעט״. הרופאה חוזרת אליי ואחרי שיחה קצרה (מה משך הצירים, כל כמה זמן וכמובן – רוצה אפידורל? כןןןןןן) יצאנו מהבית, נסיעה של 20 דקות. התיישבתי באוטו ב-21:05, וממש מהר זה נהיה הרבה יותר נורא. מצאתי את עצמי שואגת וסובלת, כואב הרבה יותר ממה שאני זוכרת מהצירים לפני האפידורל בלידה הקודמת. אני מחזיקה בידית שלמעלה ומתפתלת בכיסא. בעלי שיחיה מסתכל עליי בחוסר אונים תוך כדי נהיגה פראית ומציע ״אנחנו כבר שם״. אני לקראת לידה, לא עיוורת. Google Maps מראה עוד 12 דקות. אנחנו בכביש המהיר ואני צועקת כמו חיה. חייבת ללחוץ, אבל יודעת מה זה אומר. מנסה להרפות ובכל זאת, 8 דקות לפני ההגעה לבית החולים יורדים לי המים באוטו בתחושת פקיעה. לפחות זכרנו לשים מגבת. הגענו לבית החולים ואני הולכת לבחורה בקבלה ואומרת לה שאני צריכה ללדת, וכאן מתחילה סצינה שכותרתה היא ״בירוקרטיה אמריקאית מיותרת, קוים לדמותה״, בה מישהי קוראת לי אליה ליד מחשב ומתחילה למלא את הפרטים האישיים שלי בעודי פוסעת ממקום למקום ונאנקת מכאבים. לבסוף מישהו הביא כיסא גלגלים ואמר לי שאפשר לסיים את זה אחר כך כי הצלילים שבקעו ממני גרמו להם לחשוב שאולי כדאי שיראה אותי רופא. כמו בסצנה אחרת מסרטים אמריקאים, אישי רץ ודוחף את כיסא הגלגלים אל עבר המעלית. ואז מחכים למעלית. מחכים. ומחכים. והמעלית השניה מקולקלת. ואני חייבת לדחוף אבל נושמת ממש עמוק.

הגענו לחדר הלידה. צי של אחיות מקבל את פניי ומתחיל לארגן אותי.

הרופאה נכנסת ומאחוריה הרופאה המרדימה. אוי, אפידורל שלי. בוא אליי. כואב כל כך ואני רוצה לנוח. בדיקה קצרה והחלום נגוז: הראש כמעט בחוץ, הזמן ללחוץ כבר כאן. בשלב הזה שחזרתי סצינה אחרת – ״אני לא יכולה לעשות את זה״. הרגשתי כל כך חסרת אונים וחלשה, וזה באמת כל כך כאב. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתמודדת עם עוד מזה. קולות עידוד נשמעו מכל נשות הצוות וגם מבעלי, אבל כל זה התעמעם כי הגיע עוד ציר. ולחצתי והחזקתי את הרגליים של עצמי וצעקתי. והוא היה בחוץ.

הלם. צחוק. שחרור.

ילדתי הרגע. 21:39. פחות משעתיים מהציר הראשון. ברק דוד רבל נולד במשקל 3.015 ק״ג, והתחיל לזמר בקול רם בחדר הלידה. הרופאה מודיעה שאני סוג הפציינטיות האהובות עליה ואחרי בדיקה נוספת ויציאת השליה, נפרדת ממני לשלום. האחיות מתחילות לבדוק אותנו ואני עדיין בסוג של הלם. מתקשרים להורים שלי ואני עדיין בהלם. מניקה את ברק ועדיין בהלם. מעבירים אותנו למחלקה ועדיין קשה להאמין שאנחנו אחרי. האשפוז עבר עלינו בנעימים אבל רצינו הביתה, להתחיל את השגרה החדשה במשפחה.

ארבעה חודשים אחרי

עד עכשיו היו הרבה רגעי קסם, אושר וצחוק. אילון קיבל את ברק מאוד יפה (אחרי כשבוע-שבועיים של בלבול) והוא מתמוגג ממנו על בסיס קבוע (ואנחנו משניהם). אבל היה גם (ועדיין) מאוד מאוד קשה. הורות בפעם השניה יותר קלה פסיכולוגית, כי ידעתי למה לצפות ובכל זאת – מניעת שינה רציפה היא טכניקת עינוי מוכרת מאוד. לחבריי ההורים, ההורים שבדרך וגם אלה שלא: לכולנו קשה. אתם לא לבד. תחלקו ותשתפו, יותר קל לעבור את זה כשזה ביחד.

 

על שינויים גדולים

הועלתה בפניי הטענה שיש לי המון זמן פנוי, ואיך זה שאין יותר פוסטים. נראה לי שהפוסט הזה יענה על השאלה הזו. אפשר גם לקרוא לפוסט הזה "המאבק ב-Comfort Zone". כל כך הרבה שינויים בבת אחת, לוחות זמנים צפופים והרבה כיף. גילוי נאות – חלק מהפוסט הזה נכתב כתלונה בעמוד של אל על.

על המעבר

אהובי רצה לעבור כבר הרבה זמן, וסלל את הדרך בעבודה שלו. בראש שלי היינו Pending relocation בערך שנתיים – ידעתי שזה יקרה אבל לא ידעתי מתי. הבקשות הוגשו בתחילת אוגוסט ואנחנו חיכינו. וחיכינו. וכתבנו מסמכי הנמקה. וחיכינו עוד קצת. וכך בתחילת נובמבר 2016, הויזות היו בידינו. ויזות עבודה ל-5 שנים. זה אמיתי וזה קורה.

התחלנו לתקתק את כל הדברים ההכרחיים למעבר. קבענו תאריך – ה-27.11, כדי שיוגב יוכל להתחיל לעבוד במשרד החדש ב-1.12. מכאן התחיל מרתון של משימות שהיו בעיקר עליי (הרי אני בבית, לא? מ-ל-א זמן פנוי, לא?) – לבנות תקציב מעבר, לקנות כרטיסים לביקור טרום המעבר, למצוא דיירים, למכור חפצים, לברר מה הנוהל עם הכלבים, לעשות מסיבת פרידה… לרוע המזל, ליוגב הייתה תקופה סופר לחוצה בעבודה לקראת יציאת גרסה, והוא פשוט לא הצליח לקחת חופש. וכך טסנו לביקור בשביל למצוא בית, לבקש כרטיסי אשראי ושאר משימות.fyin112016

נחתנו ונסענו ישר לבת הדודה שלי כדי להתאושש ואחר הצהריים נכנסנו למלון (הראשון). הספקנו גם להגיע לבנק ולקבל אישור לכרטיסי אשראי, שזה די ביג דיל בארה"ב. אמנם מסגרת האשראי קטנטנה, אבל זה ישתפר עם הזמן. מערכת הבנקאות והאשראי פה שונה לחלוטין מהארץ, אולי אכתוב על זה כשאבין את זה יותר טוב. ביום השלישי שלנו בארה"ב פרצה שריפה במלון שלנו ונאלצנו להתפנות למלון אחר בחצות הליל. אהובי נכנס לחדר הרטוב להביא את המזוודות ואני נשארתי עם אילון באוטו. ממלון סוויטות נהדר עם סלון וחדר שינה ענק, נדחסנו בחדרון קטנטן, במלון לא זול. בבוקר למחרת כבר עברנו למלון אחר, כך שהילד היה ב-3 מלונות שונים ב-24 שעות. מרשים לכל הדעות.

הצלחנו למצוא בית די מהר. ראינו אותו ביום השני וחתמנו את החוזה ביום הרביעי, בעיקר בזכות העובדה שאנחנו טובים בקבלת החלטות שאינן הרות גורל שכאלה. כך היה לנו גם עם 2 הדירות ששכרנו בארץ. אם לא יסתדר – נעבור שוב. חיפשנו בפרברים של בוסטון, כך שיהיה בחצי הדרך בין העבודות שלנו, והצלחנו למצוא בית קרקע עם 3 חדרי שינה וחצר. לגמרי החלום האמריקאי (והחלום שלנו, כי לרדת 5 קומות בשביל שהכלבים יעשו פיפי בלילה זה לא תענוג גם עם מעלית).

Housush
 חזרנו לארץ אחרי שבוע, לעשרה ימים. גילינו שכלבושית שלנו לא יכולה לטוס איתנו בגלל פטריה בעור, והיא תיאלץ להשאר אצל ההורים שלי לתקופה הזו. ההורים שלי לא חרדים מהמחשבה הזו, אם כי מעולם לא התנדבו לארח אותה כשאנחנו בחו"ל. הספקנו לעשות כל מיני פרידות ממשפחה וחברים. מבחינתי, הדבר הכי קשה היה להיפרד מההורים שלי. זכיתי בזוג הורים נהדר – תומכים ואוהבים, גם אם הבחירות שלי לוקחות אותי רחוק מהם. בכל מקרה שלא יהיה, לא נהיה רחוקים לאורך זמן.

ואז הגיע יום הטיסה, יום שבת ה-26.11. ברקע – שביתת הטייסים של אל על, החברה היחידה שיש לה קו ישיר ישראל-בוסטון. כרטיס לכיוון אחד, כלב במשקל 30 ק"ג ותינוק בן שלושה חודשים. קנינו כרטיסים למחלקת עסקים, כי רצינו להתחיל את ההרפתקאה ברגל ימין. 4 שעות לפני: סמס עדכון לא לצאת לשדה. 20 דקות המתנה בטלפון (הכי בבית בעולם. ממש.), עוד 20 דקות עם נציגת שירות והיא אמרה שנמצאה טיסה עם קונקשן בניו יורק. לא ביזנס. מילא. העיקר להגיע. נקבל כרטיסים הלוך-חזור בביזנס כפיצוי (כי לטענתה אי אפשר לזכות, בדיעבד התגלה כשקר) שלוש שעות לפני ואנחנו כבר ברכב, מתקשרים לעדכן אותנו שעדיין לא לצאת כי יש בעיה עם הכלב בטיסה הפנימית ומבררים מה אפשר לעשות. יצאנו בכל זאת, כי ידענו שאם לא נצא – אין סיכוי שנגיע ליעדנו באותו היום. מגיעים לנתב"ג ומקבלים עדכון שאין דרך להטיס את הכלב מניו יורק לבוסטון. אני מבקשת מהנציגה לשמור לנו מקום בטיסה לניו יורק בכל זאת, כי בעלי צריך להתחיל לעבוד השבוע ואנחנו ממש לא מתכוונים לדחות את ההגעה. הסברתי לנציגה שאני מתכוונת לשכור רכב גדול שיוכל לקחת אותנו מניו יורק לבוסטון (כי לנהוג 4.5 שעות אחרי טיסה טרנס-אטלנטית זה בדיוק מה שהיינו צריכים) עליו אל על הולכים לשלם, כי הם לא באמת הצליחו לסדר לנו אלטרנטיבה ראויה.

אחר כך, בדלפק הצ'ק אין, דיילת הקרקע שברה את הראש במשך כשעה על הכרטיסים שלנו, כי הנציגה בטלפון לא באמת שריינה לנו מקום בטיסה לניו יורק ובכלל איך יכול להיות שמסדרים כרטיסים אלטרנטיביים שמגיעים רק לניו יורק ולא לבוסטון למי שהיה אמור לטוס לבוסטון? כלבושו נשלח למטען למורת רוחו, ואנחנו רצנו לעלות על המטוס. בעוד אנחנו עומדים בשרוול, אני משריינת לנו את הואן שנצטרך כדי להגיע עם כל מטלטלנו מניו ג'רזי למסצ'וסטס. כפרה על טכנולוגיה מודרנית.בעודנו נכנסים למטוס, הופתענו לגלות שאנחנו טסים כמו סרדינים עם חברת תעופה פורטוגזית עם דיילים שלא יודעים מילה בעברית (כי הכי בבית בעולם הרי, לא?) וגם הנהלים שלהם שונים משל אל על ולקח לי שעה טובה לקבל עריסה לאילון. זאת אחרי שהקימו אותי מהמושב שקיבלתי כי מטעמי בטיחות אסור לשבת שם עם תינוק. כן, במושב היחיד במחלקת תיירים בו יש מקום להתקנת עריסה אי אפשר לשבת עם תינוק. במהלך ההמראה והנחיתה העבירו אותי עם התינוק הישן למושב פנוי ליד זוג אנשים חביב *ששילם עליו*. בהיותם אמריקאים, היה להם לא נעים לבקש ממני לקום כדי שיוכלו להנות מהמרווח שהם שילמו עליו. אני מצידי הרגשתי לא נעים שהתנחלתי שם. 

עם כל עוגמת הנפש, החלטנו להתייחס לזה בתור חוויה ופשוט.. לעבור את זה עם כמה שיותר חיוכים (גם אם מאולצים בהתחלה).
אילוני היה מושלם בכל שלוש הטיסות, ישן, אכל, ישן, חייך לאנשים וישן עוד קצת.
נחתנו בניו יורק, לקחנו ואן ענק והתחלנו ב-Road trip שלנו… הביתה.
The van
הדרך הייתה יפיפיה. כל האזור היה עדיין מכוסה בשלכת של סוף הסתיו והמראות מסביבנו היו מגוונים מאוד במהלך הנסיעה. אחרי כ-5 שעות הגענו ונכנסנו לבית הריק. חיכו לנו חבילות מאמאזון על מפתן הדלת (הראשונות מעוד הרבה חבילות שיגיעו בקרוב) ובהן כמה דברים הכרחיים כמו מיטה ניידת לאילוני וכל מיני כבלים. לשמחתי, השכלנו לקחת איתנו את כל כלי המיטה ומזרן מתנפח, וככה בילינו את השבוע וחצי הראשונים:
mitkalvim
התכלבות קלה, אבל הכל זמני וכמו שאמרתי – חוויה. שלושה ימים אחרי הנחיתה, יוגב כבר חזר לעבודה ואני.. ממתינה לאישור העבודה ומנסה להשלים בהצלחה שני קורסים וסמינר ולסיים עם התואר הראשון המקולל הזה. מזג האויר משתנה כל הזמן – מיום שמשי ליום גשום ליום מושלג, בטווח המעלות שבין +8 ל-20-. לשמחתי הרבה, יש אחלה חימום בבית.


ארבעה חודשי הורות אחרי

אילוני הביא איתו כך כך הרבה דברים: המון אור, שמחה, חיוכים מתוקים ומלא קקי. אני באמת מרגישה איך לפעמים הלב שלי מוצף באהבה. או אוקסיטוצין. התקופה הראשונה הייתה ממש קשה, חוסר השינה היה כבד והרגשתי כמו צל של עצמי. היו כמה פעמים שהתחלתי לבכות מרוב עייפות. ביום אחד, שבועות בודדים אחרי הלידה חיממתי פיצה והשארתי אותה לרגע על השיש. אילון בכה מהחדר השני ואני הלכתי לבדוק מה קורה איתו. כשחזרתי, ראיתי את הכלב המנוול בעולם אוכל את הפיצה שלי. מיותר לציין שבכיתי באופן לא פרופורציונלי.

בחייו הקצרים מאוד, אילון הפך משק תפוחי אדמה ליצור שמתחיל לתקשר, להביע את עצמו בצלילים ותנועות שאינן בכי ולחייך המון. הוא לא מוכן להשאר במקום ו\או על הגב, אוהב מאוד להסתכל על אנשים מדברים ובכללי מאוד סקרן לגבי העולם. אני ממשיכה להאמין שהורות בעיקרה דורשת מאיתנו להיות רגועים יותר כדי שהוא יהיה רגוע יותר. העולם הוא מקום מבלבל מאוד גם כשאת בת 28, קל וחומר בגיל 4 חודשים. עברנו משבר סביב הגדילה שלו, עם אחות טיפת חלב שגרמה לי להרגיש כמו האמא המחורבנת בעולם. בטוחה שגם הלחץ של המעבר השפיע עליו, אבל התוצאה הייתה שהוא לא עלה מספיק במשקל, לא גבה מספיק ורק היקף הראש שלו נשאר עדיין מעל הממוצע. פניתי ליועצת הנקה נהדרת (שהיא גם חברה) ולשמחתי, זה כבר מאחורינו. הוא חזר לעלות במשקל ונמצא כבר באחוזונים דו ספרתיים! זו סקאלה מטופשת שלא אומרת כלום על שום דבר.  ראיתי בשבועות האחרונים ילדים שגדולים מאילוני בכמה חודשים טובים שנראים קטנים ממנו בגובה, ולהיפך. אנחנו נסתדר מצוין גם אם הילד לא שיאן הגובה.

במקור, הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה כחודשיים וחצי אחרי הלידה. אני שמחה מאוד שזה לא הסתדר ככה, משתי סיבות: לא הייתי מוכנה להרשים עדיין, ובטח שלא הייתי מוכנה להפרד מהילד. חוץ מהאכלה והחתלה, אנחנו משחקים, קוראים ספרים ביחד ועושים כל מיני תרגילי התעמלות תינוקות. אני ממלאת את זמני בלימודים, עושה קצת ספורט, מנסה לצאת מהבית כשמזג האויר מאפשר ו\או כשיש תוכניות. אחרי המעבר, הרגשתי שהיכולת שלי להיות אפקטיבית ולעשות עם עצמי משהו במהלך היום פשוט נעלמה. אהובי בעבודה רוב היום ו… אנחנו לבד בבית. אז הבאנו מטפלת שתהיה איתנו בבית שני בקרים בשבוע, כדי שאוכל ללמוד, לעשות קצת מטלות בית וכו'. השינוי היה סופר משמעותי. היום אני ממש מחכה לחזור לעבוד, אפילו בקוצר רוח מסוים. זה לא שאני כמהה להיפטר ממנו ברוב שעות היום, להיפך. אני ממש בטוחה שכשהוא יתחיל ללכת לפעוטון, יהיו הרבה דמעות מעורבות בעניין, רובן שלי. אני חושבת שחלק ניכר מהמשמעות שיצקתי לחיי מגיעה מעבודה, ומהגאווה שיש לי מההישגים בעבודה. להרגשתי, הורות לא ממש מתחרה באותה הקטגוריה ולכן לא יכולה להחליף את מקומה של העבודה בחיי.

אני מחכה למצוא את האיזון החדש שתביא איתו 2017.

restיאללה, שנ"צ.

על הלידה

היום יעברו שמונה שבועות מהלידה, ועד עכשיו לא באמת התפניתי לסכם את המאורע הזה. התחלתי לכתוב את סיפור הלידה הזה כבר חמש פעמים, הפעם מתכוונת לסיים.

אמ;לק – א.ב. רבל נולד ב-21.8, שבוע 40+6, 16 שעות מתחילת הצירים ועד ליציאתו, אפידורל זה חשוב לשפיות וגם חוש ההומור של היולדת, היה מספיק חיובי שאהיה מוכנה לעשות את זה שוב. תוכנית לידה היא פנטזיה. אל תקראו הלאה אם פרטים רפואיים דוחים אתכם. הנה gif כדי להפריד בין החלקים. מובטחות תמונות חמודות בהמשך.

bumpies

לפני

יש לי סבלנות, אבל אני שונאת לחכות. במיוחד כשהדבר הזה שאני מחכה לו עלול לקרות בכל רגע. ה-due date המקורי היה ה-15.8. ה-due date של האולטראסאונד הראשון היה ה-18.8. ב-18.8 הייתי עצבנית, עייפה ועצובה. רק רציתי שזה יקרה כבר. הרגשתי עוד ועוד צירונים, לא משהו סדיר למרבה הבאסה. הטיסה חזור של אחי התקרבה מרגע לרגע, וממש רציתי שהוא יפגוש את האחיין שלו.
ב-19.8 הלכנו למעקב הריון עודף באיכילוב, שם אמרו לי שני רופאים אחרי מישושי בטן שהוא צפוי לשקול 3800-3900. וואו. זה משקל הלידה של אחי, וממש לא רציתי להגיע לזה. המחשבה על דחיקת דלעות מהואגינה מפחידה קצת יותר מאשר המחשבה על דחיקת אבטיחים.
בערב ה-20.8 יצאנו לאכול עם ההורים שלי. תוך כדי האוכל, אני מרגישה אותו זז בבטן שלי, קצת יותר מהרגיל בשלב הזה. על השולחן הונח איזה סלט עם פלפל חריף. אכלתי שתי חתיכות בשביל לשעשע את עצמי במחשבה שאולי זה יעזור (עיין ערך פוסט קודם ודברים מטופשים שנשים עושות כדי לזרז את הלידה). זה לא היה טעים, אבל סיפק קצת שעשוע – מצרך מאוד נחוץ בימים ההם.

בבית

כמעט כל יום אמרתי שאולי היום זה היום. נמאס לי מה"זאב זאב" הזה, אז כשחזרנו מהמסעדה, לא אמרתי כלום. והנה, 02:30 בלילה ואני מתעוררת עם כאב בטן. לא חריג בימינו, השבועות האחרונים הרגישו כמו קלקול קיבה מתמשך. ביקור קצר לשירותים ובחזרה למיטה. הצלחתי להרדם שוב לכמה דקות ואז שוב, כאב בטן. עוד גיחה לשירותים ועוד לישון. כאילו, לנסות לישון, כי בשלב הזה כבר הרגשתי שזה חריג ולא משהו שחוויתי קודם. "כשזה זה, את תדעי" היה המשפט שליווה אותי בשבועות האחרונים. בשלב הזה שלפתי את הטלפון ואת אפליקציית תזמון הצירים שהורדתי מבעוד מועד והתחלתי לתזמן. סימסתי גם לבסטי שבניו יורק (כי מי עוד ער לקראת 4 בבוקר) "הלילה בתוכניתנו – צירים או גזים כגורם לחוסר שינה. הישארו עמנו!", כי עוד לא ברור מה זה וחבל להעיר את יוגב. תוך חצי שעה כבר הבנתי שזה העניין ויוגב התעורר, עדין במיטה. בינתיים אני עם צירים קצרים כל רבע שעה-20 דקות, כבר יושבת על כדור הפיזיו בסלון בכיף שלי.
בחמש בבוקר יוגב עבר לסלון. בגיחה אקראית לשירותים ראיתי דימום קטן, מסתבר שיצא הפקק הרירי המסתורי. כנראה שהלידה הזו באמת תקרה.

contractions1

הצירים נהיים יותר ויותר סדירים, יוגב יוצא עם הכלבים ואני ממשיכה בסבבה שלי על הכדור, מתרגלת תנוחות מהפילאטיס והיוגה ואומרת לעצמי שעד כה, הכל סבבה. ואללה, אני מסוגלת לזה. משיחה בטוויטר הגעתי ללשמוע את "לכל אחד" של שלומי שבת תוך כדי סיבובי אגן על הכדור. בסביבות שש וחצי מתחיל הדיון על הנסיעה לבית החולים, כשכבר יש צירים של דקה כל כ-5 דקות. כמו שאמרו לי תמיד, עדיף לחכות בבית כי גם ככה ישלחו אותך להסתובב עם פתיחה קטנה מדי, אז החלטנו שאם ממשיך ככה – נצא עוד שעה, וכך היה.
07:30 ואני עומדת ליד הרכב ומחכה שיוגב יתקדם קצת (כדי שאוכל להכנס. חבית. הייתי חבית.), מרגישה מבול חמים בפלג הגוף התחתון.  ירדו לי המים שניה לפני שנכנסתי לרכב ואני מנופפת ליוגב בהיסטריה מהולה בצחוק, כי כפרות על הריפוד.  נסיעה מחולון לאיכילוב, 07:40 בבוקר יום א'… מלא פקקים. להעביר צירים בפקקים.. ובכן, לא פיקניק, אבל עדיין נסבל והמשכנו להשתעשע מהעניין.

בבית החולים

הגעתי למיון יולדות באיכילוב וקיבלו אותי די מהר. גילינו שהמים שירדו היו מקוניאליים (חירבן ברחם, קורה בדרך כלל בהריונות עודפים). חיברו למוניטור וראו צירים סדירים, אבל פתיחה 2. בכל מקרה העלו לחדר הלידה כי זה הנוהל עם מים מקוניאליים. מקבלת אותנו אחות ש.. איך לומר? ניכר שהיא כבר ראתה את הכל ולא לגמרי עניינו אותה. ביקשתי כדור פיזיו כדי קצת לזוז בזמן הצירים (כמו שתכננתי בתוכנית הלידה) והודיעו לי ש.. לא יקרה. ברגע שהמים עכורים – אין מה לעשות, אני צריכה להשאר על המיטה ומחוברת למוניטור.
בואו נדבר על המוניטור הזה רגע. אני שמעתי שבאיכילוב יש מוניטורים אלחוטיים ומתקדמים, אבל המוניטור שהייתי מחוברת אליו היה כה מחורבן שכל תזוזה קטנה שלי גרמה לדופק של העובר להיעלם מהרישום, והצירים שלי? הם בכלל לא נספרו שם. אני מתפתלת מכאבים והמוניטור be like עסקים כרגיל.
באה רופאה לבדוק ואמרה שהפתיחה כבר 3, ואפשר להתקדם לכיוון האפידורל. עכשיו, בשלב הזה (10:30) אני כבר מתזמנת צירים ארוכים כל 2-3 דקות. כואב מאוד. להעביר צירים בישיבה על מיטה זה לא כיף גדול, אבל יוגב עושה לי מסג' בגב התחתון וזה עוזר ברמות על. תוך כדי ציר אני מסובבת את פלג הגוף העליון ועושה קולות המהום. התרכזתי בקול כדי לא להתרכז בסבל. כעבור כמעט שעה וחצי של כאבים וצירים, מגיע מנהל מחלקת ההרדמה ביולדות לתת לי אפידורל. הוא ניסה להצחיק אותי עם בדיחת ה- See Sharp המפורסמת (יענו C#), והופתע שהכרתי את הבדיחה ולא צחקתי במיוחד. יוגב יצא החוצה ואני התכוננתי לאפידורל. להשאר ללא תנועה בזמן ציר זה סיוט. לדעתי זה היה החלק הכי קשה בכל הלידה הזו. כאב פצצות ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בשביל להקל על הכאב.
האפידורל השפיע, אפשר להרגע ולאכול משהו.פוסט-אפידורל

האפידורל עמעם את הכאב מאוד, וזה היה נחוץ. יכולתי לנוח קצת ולהרגע, להסתמס עם חברים ולעדכן במצבנו. אמא שלי גם הגיעה באיזשהו שלב. האווירה הייתה טובה.
כל הרוגע הזה גרם לכך שהצירים הואטו מאוד. פייר, לא מיהרתי כל כך. ההאטה אל מול הכאב של קודם? האטה. לגמרי האטה. אבל מה עושים כשיש האטה? זירוז! אדוני צריך לצאת משם כבר. אחרי ירידת מים כבר לא משחקים. קיבלתי 3 זירוזים של פיטוצין. 12:30, 13:30 ו-15:30. ב-13:30 כבר הייתי בפתיחה 9.5, שלדעתי קרתה עוד לפני שהכניסו את האפידורל.
לבסוף, באזור 15:00 הייתי בפתיחה מלאה. ווהו! אז.. אפשר ללדת כבר? יוגב הפנה את מבטו אל עבר האגן שלי ואמר "Mellon!" (Speak Friend and enter). כנראה שהילד לא בקיא באלפית, כי שום דבר לא קרה.
לשמחתי התחלפה האחות למישהי הרבה יותר סימפטית, היא גם נראיתה פחות עסוקה בעצמה ויותר בעניין של ליילד אותי. ניסיתי לדחוף קצת, אבל היא אמרה שזה עוד לא הזמן, ושהשלב הזה (שלב המעבר שבו היצור מתברג באגן) צפוי לקחת כ-3 שעות. טוב, נמתין. בינתיים אבא ואחי הגיעו וחדר הלידה הפך למפגש משפחתי משעשע לפרקים אם כי קצת עמוס לטעמי. ברקע שמענו מישהי אחרת יולדת בצעקות אימים. תוהה אם גם אני אצרח כשזה יגיע. לקראת 16:30 אמא הלכה לעבוד מעבר לכביש, אמורה לסיים תוך שעה וחצי ולחזור בשבע. אנסה לא ללדת בלעדייך, אבל לא מבטיחה כלום. קצת מיציתי פה.

waiting
ב-17:30 אני מתחילה להרגיש את הצורך לדחוף. קוראים לאחות והיא אומרת שזהו, הגיע הזמן. מביאים גם רופאת ילדים לכל מקרה (בגלל המים המקוניאליים). בהתחלה אני מנסה להרפות את רצפת האגן כמו שלימדו אותי בפילאטיס. האחות, מצידה, אומרת שזה לא יעיל ואם אני רוצה שהוא יצא – אני צריכה לדחוף. להפעיל את שרירי הבטן, הירכיים והתחת. אוקיי, אפשרי. מנסה לתפוס את הרגל הימנית ולמשוך אליי ולא מצליחה להרים אותה. האפידורל שיתק את רגל ימין יותר מאשר את רגל שמאל. יוגב תפס פיקוד על רגל ימין ואני על רגל שמאל ו.. דוחפים. באיזשהו שלב נכנסה גם עוד מישהי (אחות או רופאה, אין לי מושג) שאמרה לי לתת קונטרה למרפק שלה, ולחצה לי את המרפק לבטן. זה היה די אפקטיבי.
האחות ויוגב מעודדים אותי ואני לוחצת בטירוף שלי. לא הרגשתי צורך לצעוק בכלל. נראה שאני עושה עבודה טובה כי בין ציר לציר, הוא מתקדם כלפי היציאה. מתוך הליטר של שמן השקדים שהבאנו, נשפכו כמויות מכובדות. האחות גם אמרה משהו כמו "וואו, יש פה הרבה מקום". OMG. באיזשהו שלב האחות מודיעה לי שהראש שלו בחוץ ושואלת אם ארצה לגעת. ובכן, כשראיתי את העונה האחרונה של "בייבי בום", נתקלתי בעניין הזה – מיילדות שואלות אם היולדת רוצה לגעת בראש. זה נראה לי הדבר המגוחך בעולם – למי יש זמן לגעת בראש? תוציאו אותו כבר!! אממה, לדחוף כשאין ציר זה די counter-productive. אז בסדר, ניגע בראש. חוויה סוריאליסטית לחלוטין. זה רך.
עוד לחיצה אחת, שלאק-לאק-לאק (קולות של משהו חלקלק עושה את דרכו החוצה) והיצור הקטן והחיזרי הונח על החזה שלי בעודו צווח.

אי שם, מחוץ לחדר, יש מחיאות כפיים וזעקות "כל הכבוד".

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

אנחנו עם מיכל, האחות המיילדת המהממת שלנו

בכי, אושר, בכי, נשיקות ושמחה רבה.
שוקלים את היצור ומגלים שהוא בסך הכל שוקל 3.2 ק"ג. לא ממש דלעת. השליה יצאה מהר והייתה שלמה. אבא ואח נכנסים להגיד שלום לקטן ויוצאים כדי שימשיכו לטפל בי. קיבלתי עוד פיטוצין לכיווץ הרחם והתחילו במלאכת התפירה. אחות תופרת, אחות מסתכלת ורופאה מדריכה. לקח די הרבה זמן על תפר אחד פנימי אבל יאללה, זה לא שהייתי בלחץ ללכת לאנשהו. גם לא ממש יכולתי לקום עדיין.
ניסיתי להניק קצת בחדר הלידה, אין לדעת אם זה באמת עבד – הילד היה עייף וגם אני. לקחו אותו לתינוקיה ואותי למחלקה, ואז הגיע הסושי שחיכיתי לו חודשים רבים.
ירדתי מהמיטה באזור 22:00 וגיליתי שקצת קשה ללכת אחרי לידה, אבל אפשרי. אחרי המקלחת-הסופר-הכרחית-פוסט-לידה הלכנו לבדוק מה שלום ילדוני בתינוקיה. כמובן שהוא ישן שנת ישרים, אבל אחרי כמה דקות איתנו החל להתעורר. ניסיתי להניק, לא בטוחה אם משהו קורה שם באמת, אבל הוא נרדם בחזרה. לקחתי אותו לתינוקיה לבדיקת רופאה שציינה שהראש גדול אבל בנורמה. מוכר לי מאיפשהו. אמרתי לאחות להעיר אותי כשירצה לאכול והלכתי לישון. כמובן שהוא התעורר פחות משעה אחרי שנרדמתי ורצה לאכול. ניסיתי להניק שוב אבל הוא כל הזמן התנתק ובכה. מוכנה מראש לאפשרות שלא אצליח להניק, לקחתי תמ"ל (תחליף מזון לתינוקות) מהאחות ונתתי לילדוני. אכל, שבע, נרדם.

קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים. נבדקתי ע"י רופא ואחות והכל בסדר. מדממת כמו חיה פצועה אבל זה תקין, מסתבר. מזל שיש תחתונים חד פעמיים. לקחתי את ילדוני מהתינוקיה בעודו ישן וישבתי לאכול ארוחת בוקר. יוגב הצטרף והתכרבלנו יחדיו במיטת בית החולים. יועצת הנקה הגיעה לחדר ואמרתי לה שאני חושבת שאין לי חלב, הרי ילדוני לא הצליח לשבוע עד שנתתי לו בקבוק. היא נתנה כמה לחיצות מהירות על הציצי ויצא משהו! זו הפעם הראשונה שראיתי את החזה שלי מפיק משהו. טוב לדעת. היא הודיעה לי שבלילה הבא אני לא אשן כי קפיצת גדילה והוא יצטרך לינוק נון-סטופ. נשמע נהדר. לא מבטיחה כלום.

קיבלנו טלפון שהחדר במלונית מוכן. בדרך למלונית נכנסנו למשרד הפנים בשביל לתת לו את שמו – אילון בנימין. אילון. אילוני. אילונים, אילונימי, אילונושו. נושו. נושנושו.Ey1

במלונית

המלונית של איכילוב נהדרת. לקחנו את הסוויטה (50% החזר ממכבי שלי, כבר אמרתי?) וזה היה מדהים. החדר נוח בטירוף ויש מקום לארח. התינוקיה יותר קטנה ויש יותר צוות מאשר במחלקה, והצוות היה ממש מקסים. היו גם הדרכות לגבי רחצה, בטיחות וטיפול כללי בתינוק. אני שמחה מאוד שקיבלנו אותן, אם כי הרגשתי שאני יודעת הרבה מזה. והאוכל. אוי, האוכל. עוד יומיים בהם לא הייתי צריכה לדאוג לאוכל בשביל המבוגרים והוא היה פשוט מצוין. יוגב בילה את רוב היום איתנו, אבל המשיך לנסוע הלוך-חזור בשביל לדאוג לכלבים. באחד הימים הוא גם הביא בגדים שלו הביתה, כדי שיתרגלו לריח.
במלונית ביקרו אותנו די הרבה, וזה היה כיף ומרגש. לפעמים השתמשנו במבקרים בתור ביביסיטר בשביל לשבת לאכול ברוגע. הוא עבר המון ידיים והיה מאוד נוח וישנוני על כולם.

EywZu

מיום ליום הרגשתי יותר טוב. עדיין היה קשה ללכת, אבל בהמשכתי לנסות להניק ונראה שזה יחסית מצליח, במהלך היום הוא היה ממש רגוע. כשיוגב לא היה, ביליתי די הרבה בחדר ההנקה וכבר התפתחה לה שם אחוות נשים מניקות. בלילות הרגשתי שאני חייבת לישון והאחיות נתנו לו תמ"ל. הזכרתי לעצמי שהילד צריך אמא שפויה וזה חשוב יותר מאמא מניקה. נתנו לילד מוצץ בלילה, הוא היה מבסוט לגמרי וזה עזר לו לישון.
יום לפני שחזרנו הביתה הלכתי ליועצת ההנקה של המלונית. היא בישרה לי שאני בשליש הרביעי של ההריון והציצי זה חבל הטבור החדש. כשאמרתי שאני לא רוצה שהציצי יהיה מוצץ, היא הודיעה לי שטעות בידי, ושציצי זה מוצץ. היא גם אמרה שאסור לתת מוצץ או בקבוק עד גיל חודש כשתתבסס ההנקה, כי לילד יש בלבול פטמות והוא לא ינק טוב. היא גם אמרה שיש לו לשון קשורה. בקיצור: תניקי, תניקי ותניקי. הילד מצייץ? תניקי. הוא מחייך? תניקי. השעה בשעון מתחלקת ב-2? תניקי. נמאסה עליי מזמן הפרופוגנדה בנושא ההנקה, אבל לא היה לי כח להתווכח איתה. היא כן נתנה לי כמה טיפים שהתגלו כחשובים, אבל כמו שכבר חוויתי קודם, הם היו בתערובת מרגיזה של הטפות. הפטמות שלי כאבו והיו פצועות ובכלל חשבתי שזה לא ימשיך עוד הרבה. בבית היה מספיק תמ"ל וכמה סטים מכובדים של בקבוקים, וגם הצטיידתי בתמ"ל מבית החולים.
שלושה ימים אחרי הלידה, והגיע הזמן לצאת הביתה. קיבלנו תדריך מקיף מהאחות לגבי המשך מעקב רפואי (הילד צהבהב ועוד דברים שגרתיים), שמנו אותו בסלקל ויצאנו לחיים האמיתיים.EySalKal

שוב בבית

הגענו הביתה והתחלנו עם השגרה הביתית. יותר מדי זמן בבית ברצף לא עושה לי טוב. הימים קצת מתערבבים בלופ האינסופי שבין האכלה, החלפת חיתולים והרדמה. אנחנו משתמשים ב-Baby tracker הנהדרת בשביל לעקוב אחרי העניין. בין לבין יש גזים ובכי, אבל לא הרבה. עושים מאמץ להבין מה הוא באמת צריך, הוא הרי לא בוכה סתם. הוא העתק מוחלט של יוגב, חוץ מהראש הענק.

עזרה פיזית בבית זה הדבר שהכי הייתי צריכה בזמן הזה. יוגב דאג להכל סביבי ואני יכולתי להתרכז בילדון ובמנוחה. אני אוהבת אותו כל כך. ההורים שלי שגרים במורד הרחוב היו פה כל הזמן ועזרו (ועוזרים) המון. חברים יקרים המשיכו לבקר אותנו, וזה היה מצוין לשפיות שלי. אני מארחת ממש גרועה בתקופה הזו, מקווה שיסלחו לי.

באורך פלאי, מאז שהגענו הביתה – ההנקה הסתדרה והפכה להיות פעולה שגרתית ו.. יעילה. אני לא רואה בזה קסם או דרך מדהימה וייחודית להתחבר לילד. הוא עולה במשקל וזה מה שחשוב פה. אם זה היה קשה יותר, לא הייתי עושה את זה. החלטתי שכל עוד אני בבית וזה ממשיך ככה, אמשיך עם זה. זה חוסך כסף והתעסקות עם בקבוקים ואבקות. ברגע שזה יהיה עול, מתיש או כואב – יש תמ"ל.

מישהו אמר לי מזמן שכשיהיו לנו ילדים, הכלבים יאבדו את חשיבותם בשבילנו. קשקוש. אני אוהבת את הכלבים שלי כמו שאהבתי אותם לפני הלידה, ואני ממשיכה להתייחס אל עצמי בתור אמא שלהם גם עכשיו. הם האחים הכלבושיים של אילון ויש לנו מספיק מקום בלב בשביל לתת אהבה לכולם.

EYgif1

שמונה שבועות אחרי

זכינו בילדון נהדר. אני אוהבת אותו כל כך.

EyGif2

הפמיניזם ואני – שיחה קשה

הייתי בגלות הכתיבה כי עברתי תקופה קשה, ולכשיצאתי ממנה שקעתי בלימודים. היום עלה מול עיניי משהו שבהגדרתי הוא קשה, כי הוא עומד בסתירה לאמונה בסיסית שלי באדם כאדון לגורלו.

קראתי היום את הכתבה הזו ב"הארץ".

אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, די להיפך. לא חושבת שנשים צריכות לקבל זרקורים מיוחדים כי הן נשים. בפועל אני בעד שירות חובה תלת שנתי. אני בעד שיוויון בשכר, בחופשות הלידה, בקונספט "משרת אם" לגברים ועוד ועוד.

Having Said That.

לפני כ-19 שנים, חוויתי הטרדה מינית. הייתי עם המשפחה בגינה ליד הבית, והלכתי לברזייה לשתות מים. ליד הברזייה ניגש אליי גבר מבוגר ושאל אותי איפה אפשר להשתין. בגיל 4.5 לא הכרתי את המילה, אז שאלתי מה זה. מפה לשם, הוא שלף את איבר המין שלו. אני די בטוחה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר מין זכרי, להוציא את זה של אחי הקטן (אז בן שנה). בראש שלי יש תמונה מעוותת של האיבר, הוא זכור לי כענק וחסר צורה. מוח של ילדה. הוא שאל אותי אם אני רוצה לגעת. אמר  לי שזה חם.

כבר בגיל 4.5 ידעתי להגיד לא.
אמרתי לא ותודה, ורצתי מהר מהר לאמא שלי, שהייתה מספר מטרים ספורים ממני.

Having Said That.

אונס. זו לא מילה שצריכה להיזרק בקלות. אני מכירה מספר מועט של נשים שעברו אונס ולבי איתן. אין בעולם לגיטימציה לאונס, הטרדה מינית וכל פגיעה אחרת על רקע מגדר ו\או נטייה מינית או כל דבר אחר.

לפני 8 שנים, התחלתי לפקוד באופן קבוע את אולמות קולנוע "כוכב" ברמת השרון, בין שישי לשבת ב-00:30. הגעתי כי חברה שלי הביאה אותי. בתיכון לא ממש מצאתי את עצמי בין כל הקליקות והחבורות. ברוקי תוך זמן קצר הרגשתי כמו בבית, בלי תנאים ובלי התנצלויות. הנה, תמונה:

קיבלתי דף חלק. בזכות הסרט, האנשים, ההוויה של המקום התפתח הביטחון העצמי שכה חסר לי לפני. שם העזתי ועליתי על במה לראשונה בתפקיד ראשי. קיבלתי בחסד הזדמנות להקים קאסט של אנשים נהדרים, שרובם מלווה אותי עד היום. רוב האנשים שהכרתי היו בשנות התיכון, בטח לא תקופה בה סקס היה נושא חדש ולא מוכר.

אין ולא היה לי גוף של דוגמנית ביקיני. למרות ה"תרבות", מעולם לא הרגשתי שמתייחסים אליי כאל חפץ, ולא קיבלתי תחושה של ציפייה שאעשה דברים פשוט כי אני שם וזה הנוהג. לא דחפו לי לשונות שלא בהסכמתי, ובטח ובטח שלא חוויתי שם *משהו* בהיבט מיני עם אדם זר בן 40. מרצוני ומבחירתי.

כן חוויתי הרבה חוויות מעצימות אישית, הופעות מדהימות, גילויי כישרונות נדירים ושיחות עם אנשים נהדרים . בן זוגי, שיבדל לחיים ארוכים, רוצה לציין שאמרו לו "לא" מספר רב של פעמים ברוקי. היום, חלק מאותן נשים הן חברות מאוד טובות שלו.

ונחזור לסוגיית האונס.

מתוך הכתבה ב"הארץ" באינטרנט

אני לא מזלזלת באדם שאומר שהוא נפגע. אני מסכימה עם הגישה שאומרת שצריך למנוע מאנסים לאנוס, ולא לטפל בלבוש הנשים שנופלות קורבן לאנסים. אני גם בטוחה שכל אישה מגיבה אחרת לסיטואציות בהן היא מופתעת ונאלצת לעשות דבר מה ללא רצונה. יש כאן אלמנט של בושה. ייתכן שזה גם הודחק פסיכולוגית ועלה עכשיו, שנים לאחר שקרה.

אבל חברים, לא מדובר בפינה חשוכה. לא מדובר בגינה שבה את מרוחקת מההורים ומהחברים.

קרה מקרה בצבא שהובא לידיעתי מצב שבו אדם א' נגע באדם ב', ללא הסכמתו, בבדיחות הדעת. אדם ב' לא עשה מזה ביג דיל ולא התלונן, למרות שבאותו רגע הוא התעצבן מאוד. העליתי את הנושא למפקד היחידה, אדם א' קיבל נזיפה והייתה סצינה מאוד מביכה לכל הגורמים. אבל לפחות זה לא טואטא מתחת לשטיח.

חברה שלי שהייתה מספרת לי שהיא נפגעה מפעולה של מישהו? הייתי דואגת להתלונן במשטרה בעצמי. ואני יודעת שאני לא היחידה בקהילה שהייתה נוהגת ככה.

אני רוצה להגיד שזו לא הייתה הנורמה בקהילה שלנו. הנורמה הייתה שכל אחד מגדיר את הגבולות שלו, ומציג אותם בפרהסיה.
הפוגע אף פעם לא חף מפשע, אבל איפה האחריות שלנו על עצמנו? מה שונה בכל קבוצה אחרת של אנשים?
בזה שהן לא עשו עם זה דבר, הן הפכו את זה לדבר שמקובל עליהן.
ופה חשדתי.

תיאום ציפיות

עד עכשיו כתבתי שני פוסטים. מי שהסתכל עליהם כנראה חושב לעצמו שזה עוד בלוג בישול, או בלוג בישול בריא, או כל סוג של בלוג שקשור לאוכל. התשובות לכל אלו ימצאו פה.

זו הייתה המחשבה הראשונית שלי, כשחשבתי על אתר משלי. הייתה אופציה קונקרטית מאוד בשם DanasFood.com.
האמת? אני אוהבת לבשל ואוהבת לאכול. אני לא עילוי קולינרי או קונדיטורי (זו מילה בכלל?). אני עושה טעים, ולא הרבה יותר מזה.
לפעמים זה גם יוצא יפה, למשל פה:

אז קצת תוכניות לעתיד, גם בגדר תיאום ציפיות:

  1. לכתוב על דברים טעימים שאני מכינה, גם אם הם עממיים משהו (..לא, לא חביתה).
  2. לכתוב על דברים אחרים שמסתובבים לי בראש. רוצה לכתוב על הלימודים, על הורות מודרנית (ולא ממקור ראשון), ניהול, טיולים, ביולוגיה או מודעות עצמית. ועוד ועוד ועוד.
  3. לגרום לבעלי לכתוב פה. הוא יכתוב על פוליטיקה, אקטואליה ודברים שאני כיום מנועה מלהביע בהם את דעתי בפרהסיה.
  4. בין פוסט לשניים בשבוע. סולידי.

מ..ע..כשיו!