על אשמה

שלום, קוראים לי דנה ולבן ה-3.5 שלי יש עיכוב התפתחותי. הוא ילד חכם, רגיש, מצחיק, שמח – ומדבר ברמה של ילד בן שנתיים וחצי. ועוד כמה דברים.

אנשים (והורים) לא משתפים את הדברים האלה ברשתות החברתיות, ונוצרת מן אשליה של שלמות. אצל כולם הכל מושלם, ואני הצלחתי לפספס משהו כל כך משמעותי.

כשהייתי בת עשר, עשיתי מסיבת יום הולדת בבית. המחנכת שלי דאז, אילנה, התקשרה לכל ההורים של הבנות בכיתה וביקשה באופן מיוחד שיבואו. בשנתיים שלפני הזמנתי גם כן, ואף אחת לא הגיעה (חוץ ממעין ❤️). אני זוכרת את יום ההולדת הזה כחוויה משפילה במיוחד. בבירור, הילדות המקובלות לא רצו להיות שם. הן הסתכלו בזלזול על כל ההפעלות שאמא שלי ארגנה ועשו את המינימום כדי לשתף פעולה. היו שם פעילויות כמו להכניס נר לבקבוק או תחרויות נשיפה על צמר גפן שהיו פופולאריות במסיבות שלהן, אבל הן גלגלו עיניים בקולניות והסתכלו לעברי כאילו הייתי חייזרית. כל כך הובכתי. אני זוכרת כשזה נגמר וכולן הלכו הביתה, בכיתי די הרבה. כעסתי על אמא שלי, שלא יכלה לארגן פעילות יותר מגניבה. כנראה שעדיין לא ידעתי שלא אהיה חברת נפש של עדי או ניבה. בחוויה שלי, רציתי כל כך להיות חלק מהקבוצה הזו, אבל בסוף הרגשתי רק יותר שונה, יותר חריגה, הכי בחוץ.

לפני חצי שנה התחלתי לחשוד שאולי אילון קצת מאחור. נכון, הוא תלת לשוני, נכון, הוא סופר ומזהה אותיות בשלוש שפות, אבל הפער בינו לבין חברים בני גילו מתרחב. הטנטרומים נראים לי מרובים מדי. פניתי לרופא ופניתי לקלינאית תקשורת והתחלנו בבירורים – גילינו שיש בעיה בשמיעה. התחלנו לשקול ניתוח כפתורים ובמקביל הלכנו לעיריה לעשות אבחון. האבחון לא העלה משהו מלבד פער בהגיה, שאינו חמור. בגן אמרו לי שהכל בסדר והופתעו שלקחתי אותו לאבחון, הם היו אומרים לי אם היו מזהים צורך. הספקנו לעבור גן, ולעשות ניתוח כפתורים ולראות שיפור נפלא בכל החזיתות. אחרי חודשיים בגן החדש, הודיעו לנו שהם ממליצים שישאר עוד שנה בכיתה הנוכחית, כי לטענתם המשחק שלו לא מורכב כמו של בני הכיתה שלו. מה? מה זה אומר בכלל? האינסטינקט שלי היה להיעלב, כמובן. הבן שלי לא מדבר כמו כולם, אבל למה שנשאיר אותו מאחור? הוא חכם, הוא לומד, עדיף לו בסביבה מאתגרת. הם התעקשו והסבירו שהוא הילד הכי קטן בכיתה, ושלהערכתם – הפער ילך ויגדל, ויוביל לתסכול. בשלב הזה הייתי עצבנית, אבל בינתיים הגיע התור לקלינאית התקשורת. תוך יומיים של אבחון קיבלנו כמויות מידע עצומות, שנתנו לנו פרספקטיבה אובייקטיבית על הילד שלנו. יצאנו ממנה עם תור לפגישה שבועית, הפניה לריפוי בעיסוק ופסיכולוגית התפתחותית. והמון המון אשמה. הרגשתי שפספסתי משהו בענק, כי הרי הבעיה לא הופיעה יום אחד. הפער הלך וגדל לאורך זמן, ואני הייתי עסוקה. בעבודה, עם ההריון, עם התינוק. לא לחצתי מספיק. לא קבעתי אבחון פרטי אלא הסתמכתי על זה של העירייה. לא ניסיתי לזרז את כל התורים. ועוד ועוד ועוד.
עברו כמה ימים שבהם הרגשתי כמו כשלון של אמא.

העניין הוא שתמיד רציתי להיות אמא. היה לי ברור שאהיה אמא טובה, כמו שאמא שלי היא בשבילי. כל החוויה הזו היא אגרוף בבטן, כזה שגרם לי לשאול אם הייתי צריכה בכלל לעשות ילדים והאם יתכן שכל זה הוא מולד או גנטי. זה ניגן לי על מיתרי הכישלון, עם אותם הצלילים מהילדות. ואז התחלתי לחלוק את זה עם אחרים. סיפרתי לחברים בעבודה. התקשרתי לחברה שידעתי שהפעילה מערך שלם של סיוע בשביל הילדה שלה. דיברתי על זה עם חברות מהכדורשת. גיליתי שכולנו הורים גרועים מצליחים להראות את הטוב כלפי חוץ, וכולנו מחביאים את הקשיים. לשמוע מאחרים עזר לי לנרמל את הסיטואציה. אנחנו חיים בחברה מערבית עם ביטוח רפואי מצוין והכנסה קבועה. ברור שהילד שלנו יקבל את כל מה שהוא רק צריך כדי לגשר על הפערים. ברור שאנחנו נעשה כל דבר כדי לקדם אותו. הוא מבחינתו רק מקבל מלא פעילויות ועוד תשומת לב שהוא נהנה ממנה.

אמא שלי עשתה את כל מה שהיא יכולה הייתה לעשות. היא תחקרה אותי על הפעילויות שעושים במסיבות אחרות. היא קנתה חטיפים, בלונים, עוגה — הכל. ארגנה, ניקתה, שטפה והפעילה. אני עדיין בכיתי, ועדיין האשמתי אותה. והיא האשימה את עצמה, והמעגל הזה נמשך ונמשך.

האתגר האמיתי בהורות, כך נראה, הוא להרים את הראש מהאשמה ולעבור הלאה, לשלב שבו אנחנו עושים את הדבר הבא כדי לקדם את הילדים שלנו.

אז יאללה.