על ההריון והלידה, טייק 2

הבלוג הזה עדיין פה! כמו לפני שלוש שנים, עברתי הריון ולידה נוספים והרגשתי צורך לשתף בצורה עשירה יותר מהתוכן בפייסבוק. אני צריכה לכתוב, זה עושה לי טוב וכמובן שקשה יותר לשכח כשיש עדויות שנשארות באינטרנט לנצח (כמו זה). בגלל שבהריון ולידה עסקינן, פרטים גרפיים יוסתרו מאחורי קליק נוסף. הוזהרתם.


לפני הריון

אין שני הריונות שהם זהים כמו שאין שני ילדים שהם זהים. ההריון ראשון הפך אותי לאמא. האימהות הפכה להיות חלק מאוד משמעותי ממי שאני, הגדיר את היומיום שלי, השפיע על הבחירות שלי, על הזמן שאני מבלה בעבודה ועל איך שאני מתנהגת בכל הסיטואציות בחיים. לקח לנו הרבה זמן לרצות לעשות עוד ילד, ולא רק בגלל שילד אחד זה המון. אני לא חושבת שאי פעם עבדתי בעבודה תובענית כמו הורות. זה טוטאלי, ובמובנים רבים אין מחויבות דומה לזה. תמיד רציתי יותר מאחד ולמעשה, כשהייתי קטנה, רציתי ארבעה. רק אחרי שראיתי והחזקתי בידי התינוקת של חברה שקטנה מבכורי בשנתיים, אמרתי לאישי שאני מוכנה לעשות עוד אחד.

מערכת הרפואה בארצות הברית מאוד שונה מזו של בישראל. למרות זאת, הצלחתי למצוא רופאת משפחה שעבדה בקופת חולים בישראל, בפתח תקווה, לפני שהיגרה לארצות הברית. בבדיקה שנתית שהיא עשתה לי, היא ציינה בפניי שאני בעודף משקל ושעדיף שאוריד אותו. זה לא היה מידע חדש, ידעתי שעליתי במשקל באופן משמעותי אחרי שהפסקתי להניק. היא לא איימה עליי או גרמה לי להרגיש רע, כמו בסיפורים רבים שמתרוצצים ברשת. רופאת הנשים שלי לא התייחסה לזה בכלל. אני חושבת שההפרש בין המשקל שבו התחלתי את ההריון הראשון לבין השני הוא משהו כמו חמישה קילוגרם ובכל זאת, עשיתי מאמץ לשמור קצת לפני שנקלטתי.

תוך כדי

גיליתי שאני בהריון הכי מוקדם שבדיקה ביתית יכולה לזהות – אחרי ארבעה שבועות ויומיים מהמחזור האחרון. אחד היתרונות העצומים בהריון הקודם היה הבורות שלי. גיליתי אז שאני בהריון רק אחרי 11 שבועות, אז כל הפחדים של השליש הראשון התרכזו לשבועיים וחצי. מצד שני, הייתה לי את ההכרה ביכולת של הגוף שלי להביא לעולם יצור קטן אחד. ובכל מקרה, הייתי בשוק שאני בהריון. כל העניין הרגיש כמו חוויה חוץ גופית, שכל זה קורה אצל מישהי אחרת. זה לא אצלי. אחרי שהתגברתי על זה, ידעתי ישר שמדובר בבן. קיוויתי שאני טועה, אבל ידעתי.
השליש הראשון היה נורא. היו לי בחילות שלא ברא השטן, יכולתי לאכול רק לחם או רק מטוגן. חוש הריח שלי התחדד וחוש הראייה שלי פיתח בררנות תמוהה: לא יכולתי לאכול דברים שנראים לי מגעילים, למרות שהם מעולם לא נראו לי מגעילים בעבר. שום גבישי עבה, אחד התבלינים האהובים עליי, נראה לי כמו תולעים. הריריות הטעימה של עגבניות? נראה לי רקוב. רופאת הנשים המליצה אפילו של על שילוב של ויטמין B6 וכדור שינה. זה בהחלט עזר, אבל המחיר היה… שרציתי לישון כל הזמן. חוץ מזה, להיות בהריון עם פעוט-ילד זה עסק די תובעני. הפעוט לא עוצר ולא מבין למה לאמא אין כח להרים אותו או אפילו לקום מהספה. נאלצתי להתגבר על עצמי, לקום ולעשות את אותם הדברים שעשיתי קודם, עם יותר קפה (או קפה מתוזמן יותר טוב).

שגרה של הריון בארצות הברית היא מאוד שונה מזו שבישראל. כמות הבדיקות מעטה יותר, אלא אם כן יש צורך רפואי. כשהילודה היא לא צורך לאומי, חברות הביטוח מעדיפות שלא לממן בדיקות שמוגדרות עודפות (כמו שתי סקירות, דבר שגרתי בישראל). הרופאה שלי יסודית בצורה מאוד נעימה, ואחד הדברים שאהבתי במיוחד במעקב ההריון הוא שהכל נמצא באותו המתחם. אין אחות מעקב הריון, כל המעקב מתבצע אצל הרופאה, בדיקות הדם ואולטרסאונד הם באותו המתחם, תורים מאוד זמינים. זה עבד מעולה עד שזה לא. היו לנו שני מקרים שבהם האולטרסאונד במרפאה הציג תוצאות מדאיגות, וכך מצאנו את עצמנו מגיעים ליחידה להריון בסיכון בבית החולים שבו הייתי עתידה ללדת בשביל לבדוק האם יש לעובר יש בעיה כלשהי במוח. היתרון: עוד תמונות אולטרסאונד חמודות. החיסרון: לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ. הרופאה שביצעה את הבדיקות בבית חולים אמרה שהיא לא מצאה שום דבר וזה ככל הנראה המכשירים שבמרפאה לא מדוייקים. זה קרה פעם נוספת לקראת הלידה, הערכת משקל טענה שעצם הירך של הילד מתחת לאחוזון הראשון ושיש סיכון לננסות. ובכן, הילדים שלי הם לא מצטייני גובה, אבל רחוקים מאוד מננסות. הפעם לא נלחצתי.

בשליש השני עשיתי העמסת סוכר שגרתית שהעלתה תוצאה מחשידה. עשיתי מיד אחרי העמסה נוספת ובמהרה גיליתי שיש לי סוכרת הריון. זה ממש הקשה לי על המשך ההריון – מגוון המאכלים הטעימים מצטמצם גם ככה, אז גם עכשיו צריכה לאכול דל פחמימה? איזה עונש. אני הרי יודעת שסוכרת נמצאת אי שם בעתיד, הקו הנשי במשפחה שלי עקבי בנושא כבר שני דורות. לפחות זה אמור להיות זמני – השליה היא זו שגורמת לאי סבילות לאינסולין. למרות שידעתי את זה, לא יכולתי שלא להרגיש אשמה. אולי זה בגלל המשקל? מה עם כל הקינוחים שאכלתי לפני? אולי עשיתי לו נזק? התחלתי להקפיד מאוד על התזונה. הדבר הכי קשה היה להימנע ממתוקים, אבן הבניין של התזונה להריונית הממוצעת. נכנסתי לקבוצה מעולה בפייסבוק שעוסקת בסוכרת הריון וקיבלתי הרבה תמיכה ומתכונים, זה שיפר את מצב הרוח. מאז שאובחנתי והתחלתי להקפיד, התחלתי לרדת במשקל. זה הפך להיות מושא צחוק ביני לבין רופאת הנשים שלי, העובר גדל ואני קטנה. בסוף ההריון שקלתי כמעט 3 ק״ג פחות משהתחלתי אותו, והצלחתי לאזן את הסוכרת באמצעות הקפדה על תזונה בלבד. זה ההישג הכי גדול שלי בהריון עצמו.

התחלנו להכין את בכורנו ללידה. דיברנו הרבה על התינוק שבבטן, שיהיה האח שלו. דיברנו על האחים שלנו. הקראנו את ״לולו והתינוק הצווחן״. קנינו מתנה לתת לו מהתינוק (בובת Elmo, הוא עדיין ישן איתה). בעיקר התכוננו לתמוך בו, עם אח קטן באה אחריות גדולה.

מילה על ביטוח רפואי: בישראל לא פניתי בכלל לשירותי רפואה פרטית, כך שכל ההתנהלות שבאמצע בין ספקי שירותים לתביעות ביטוח כדבר שבשגרה היה חדש לי מאוד. זה עובד די טוב, כל עוד לא עושים טעויות בדרך. תוכנית הביטוח שלי מאפשרות לי לעשות את כל הבדיקות הנחוצות ועדיין לא לטבוע בחובות. כך היה עם הבדיקות הגנטיות: רופאת הנשים ממליצה שנעשה בדיקות גנטיות, למרות שעשינו בדיקות בארץ לפני ההריון הראשון. הטכנולוגיות התפתחו והיום בודקים יותר תסמונות של אשכנזים מאשר בדקו לפני 4 שנים. לקחו ממני בדיקת דם כשגיל ההריון הוא 12 שבועות ולא מצאו מספיק DNA עוברי בדם שלי בשביל לספק את הסחורה. הייתי צריכה לחזור על הבדיקה כעבור כמה שבועות. מה רבה הייתה הפתעתי כשאחרי כמה חודשים קיבלתי חשבון בדואר על סך 12 אלף דולר. סכום סביר בסך הכל.. מסתבר שהחברה שמבצעת את הבדיקות עשתה טעות ולא הייתה אמורה לנסות ולחייב בכלל את הביטוח על הסכום הזה. הביטוח לא נשאר חייב ואמר שהתביעה נדחית, ואין בכוונתו לשלם את הסכום. אני נלחצתי מאוד, כי זה לא סכום ששוכב מתחת לבלטה בשביל בדיקה רפואית שגרתית. אחרי בירור וקצת חוצפה, החיוב בוטל.

על הלידה

ידעתי שאני אגיע להריון עודף. היה לי ברור שיש מאחורי זה גם היגיון רפואי. יש לי מחזור ארוך של כ-35 ימים, אז כנראה שבאופן טבעי הביוץ מתרחש מאוחר יותר וההפריה גם כן. מפה לשם, יצאתי לחופשת לידה בשבוע 36 כי זה מה שמקבלים בעבודה (בתשלום מלא). הייתי עייפה ומתוסכלת בגלל הסוכרת וממש קיוויתי שהילד יגיע מוקדם. אין כמו להיות בהריון ולא להיות מסוגלת לאכול קינוחים שווים במסעדה. לא מספיק שמנעתם ממני סלמון מעושן, אז גם עוגת שוקולד? ההורים שלי הגיעו בשבוע 38 ובילו איתי ועם הגדול בזמן שהם פה. החל משבוע 36, מעקב הריון הוא שבועי. כשהגעתי לשבוע 40, המעקב הפך להיות כל יומיים. קבעתי עם הרופאה שאם אגיע לשבוע 41, נלך לבית החולים לזירוז. הייתה לי כבר פתיחה של אצבע-שתיים, ניחמתי את עצמי שנראה שהלידה מתקרבת.

יום ההולדת שלי הגיע חמישה ימים אחרי תאריך הלידה המשוער ואני הייתי עצבנית. לא היה לי שום רצון ולחגוג ולא היו לי שום תוכניות מיוחדות מלבד להיות ענקית ולרבוץ. מצאתי את עצמי ב-BJ's, סופרמרקט ענק קרוב לבית, עושה קניות עם אחי ובעלי.

יום הולדת ב-BJs

חמש בערב. אחי יצא לשדה התעופה. אבא שלי, בעלי והילד הולכים לגן שעשועים, והחלטתי לקחת את אמא לפדיקור יום הולדת. ישבנו לנו בכיסאות המסאז׳ וקיבלנו פדיקור בינוני במקרה הטוב, כואב במקרה הרע. הסלון היה במרחק שבע דקות נסיעה מהבית. סיימנו ונסענו הביתה ב 19:50. הגענו הביתה ובזמן שאני מכניסה את הגדול למקלחת, אני מרגישה את הציר האמיתי הראשון. היו לי אינסוף צירים מדומים (ברקסטון היקס), וישר ידעתי שזה זה. אני מודיעה לבעלי ומתחילה לתזמן צירים באפליקציה. בין ציר לציר, מספיקה לתקוע חתיכת עוגת גבינה ללא סוכר שאפיתי מבעוד מועד. אני זזה בבית, מתרגלת דברים שלמדתי בהכנה ללידה אבל שמה לב שזה נהיה חזק יותר הרבה יותר מהר. אני מסתמסת עם הרופאה שאומרת לי להתקשר לרופאה התורנית. אני סובלת בצירים ובין ציר לציר מתקשרת למענה טלפוני ומשאירה הודעה סטייל ״אני די בטוחה שאני יולדת עוד מעט״. הרופאה חוזרת אליי ואחרי שיחה קצרה (מה משך הצירים, כל כמה זמן וכמובן – רוצה אפידורל? כןןןןןן) יצאנו מהבית, נסיעה של 20 דקות. התיישבתי באוטו ב-21:05, וממש מהר זה נהיה הרבה יותר נורא. מצאתי את עצמי שואגת וסובלת, כואב הרבה יותר ממה שאני זוכרת מהצירים לפני האפידורל בלידה הקודמת. אני מחזיקה בידית שלמעלה ומתפתלת בכיסא. בעלי שיחיה מסתכל עליי בחוסר אונים תוך כדי נהיגה פראית ומציע ״אנחנו כבר שם״. אני לקראת לידה, לא עיוורת. Google Maps מראה עוד 12 דקות. אנחנו בכביש המהיר ואני צועקת כמו חיה. חייבת ללחוץ, אבל יודעת מה זה אומר. מנסה להרפות ובכל זאת, 8 דקות לפני ההגעה לבית החולים יורדים לי המים באוטו בתחושת פקיעה. לפחות זכרנו לשים מגבת. הגענו לבית החולים ואני הולכת לבחורה בקבלה ואומרת לה שאני צריכה ללדת, וכאן מתחילה סצינה שכותרתה היא ״בירוקרטיה אמריקאית מיותרת, קוים לדמותה״, בה מישהי קוראת לי אליה ליד מחשב ומתחילה למלא את הפרטים האישיים שלי בעודי פוסעת ממקום למקום ונאנקת מכאבים. לבסוף מישהו הביא כיסא גלגלים ואמר לי שאפשר לסיים את זה אחר כך כי הצלילים שבקעו ממני גרמו להם לחשוב שאולי כדאי שיראה אותי רופא. כמו בסצנה אחרת מסרטים אמריקאים, אישי רץ ודוחף את כיסא הגלגלים אל עבר המעלית. ואז מחכים למעלית. מחכים. ומחכים. והמעלית השניה מקולקלת. ואני חייבת לדחוף אבל נושמת ממש עמוק.

הגענו לחדר הלידה. צי של אחיות מקבל את פניי ומתחיל לארגן אותי.

הרופאה נכנסת ומאחוריה הרופאה המרדימה. אוי, אפידורל שלי. בוא אליי. כואב כל כך ואני רוצה לנוח. בדיקה קצרה והחלום נגוז: הראש כמעט בחוץ, הזמן ללחוץ כבר כאן. בשלב הזה שחזרתי סצינה אחרת – ״אני לא יכולה לעשות את זה״. הרגשתי כל כך חסרת אונים וחלשה, וזה באמת כל כך כאב. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתמודדת עם עוד מזה. קולות עידוד נשמעו מכל נשות הצוות וגם מבעלי, אבל כל זה התעמעם כי הגיע עוד ציר. ולחצתי והחזקתי את הרגליים של עצמי וצעקתי. והוא היה בחוץ.

הלם. צחוק. שחרור.

ילדתי הרגע. 21:39. פחות משעתיים מהציר הראשון. ברק דוד רבל נולד במשקל 3.015 ק״ג, והתחיל לזמר בקול רם בחדר הלידה. הרופאה מודיעה שאני סוג הפציינטיות האהובות עליה ואחרי בדיקה נוספת ויציאת השליה, נפרדת ממני לשלום. האחיות מתחילות לבדוק אותנו ואני עדיין בסוג של הלם. מתקשרים להורים שלי ואני עדיין בהלם. מניקה את ברק ועדיין בהלם. מעבירים אותנו למחלקה ועדיין קשה להאמין שאנחנו אחרי. האשפוז עבר עלינו בנעימים אבל רצינו הביתה, להתחיל את השגרה החדשה במשפחה.

ארבעה חודשים אחרי

עד עכשיו היו הרבה רגעי קסם, אושר וצחוק. אילון קיבל את ברק מאוד יפה (אחרי כשבוע-שבועיים של בלבול) והוא מתמוגג ממנו על בסיס קבוע (ואנחנו משניהם). אבל היה גם (ועדיין) מאוד מאוד קשה. הורות בפעם השניה יותר קלה פסיכולוגית, כי ידעתי למה לצפות ובכל זאת – מניעת שינה רציפה היא טכניקת עינוי מוכרת מאוד. לחבריי ההורים, ההורים שבדרך וגם אלה שלא: לכולנו קשה. אתם לא לבד. תחלקו ותשתפו, יותר קל לעבור את זה כשזה ביחד.